(בסרטון: דוד לביא שר "Stop" במסגרת פרויקט 20 שנים לספייס גירלז)
אחד החסרונות של פרסום דרך תוכנית ריאליטי הוא שקשה להיפטר מהטייטל הזה. תשאלו את נינט טייב. במקרה שבו אתה מסומן לאורך כל הדרך בתור הדבר הכי רחוק מהריאליטי, נטע זר בתוך המערכת, אולי הצל מעיק אפילו יותר. מעיק מספיק בשביל להכניס לטקסט אחד שני אמנים שונים ומורכבים הרבה יותר מכותרת הזאת - דוד לביא, פיינליסט "כוכב נולד 9", וחנן בן סימון, פיינליסט "דה וויס 1". כלומר, שניהם אמנים ייחודיים, שניהם מדלגים בין הזרם המרכזי לשוליים, ושניהם מאתגרים מוסכמות של גבריות במוזיקה הישראלית, וכן שניהם נסיכים של פריים טיים. אחרי שהקאנו את השיוך המיתולוגי לזכייניות המתחלפות, אפשר להמשיך הלאה בבחינת "דע מאיפה באת ואל תחזור לשם", כמו ששלום גד שר פעם.
לביא הוא האגוז המוזיקלי הפשוט יותר לפיצוח מבין השניים, וגם זה שמאחוריו דרך ארוכה יותר. בחמש השנים שעברו מאז הגמר ההוא, לביא חיפש את עצמו בכל מיני סינגלים מעניינים, אחד מהם באנגלית, שלא שרדו עד לאלבום. אני חושב שהיפה מביניהם היה "אדם יודע" ("מותי לא בא לי לפתע") מפרויקט "עוד מעט נהפוך לשיר", שהמוטיב המרכזי שלו דווקא כן מצא את דרכו גם לאחד משירי האלבום הזה ("כולם ידברו על זה"). האמת היא שצריך להתחיל מהעטיפות של שני האלבומים: מהאלבום של דוד לביא, הנושא את שמו, ניבטת תמונה מטושטשת שלו, ללא טקסט או שמו, מנשק דמות שראשה ופניה מכוסים בד בהיר. כיוון שהתמונה בשחור לבן, מתקבלים למעשה הרבה מאוד גוונים של אפור. לא ברור לנו אם מדובר בבן או בת, אבל מעשה הטשטוש והבלבול דווקא ברור וצלול ומכוון, רומז בעדינות לא להכניס למסגרת או תווית ספציפית.
ואכן, הנושא העיקרי של האלבום הוא יחסי אהבה עם שלל גופים ומינים, מפורשים יותר או פחות. הקצב הוא רוק איטי רוב הזמן, בסגנון האופייני לראשית שנות ה-2000. לביא הוא גם עילוי ווקלי, דבר נדיר למדי בסצנת הרוק המקומית, בגוון קול שנמצא איפשהו בין הערצה למוריסי לבין מיקיאגי, וגם מבצע חומרים אינטליגנטים, מה שמעמיד אותו במיקום ששכחנו כבר שהוא קיים פה רוק נגיש מאוד, כזה שהרדיו יכול לעכל בקלות, אבל גם בעל מספיק אופי וייחוד שלא יהיה דהוי לחלוטין. היופי הוא שהכל בא עם הרבה רעב וביטחון עצמי. לפעמים הוא מגזים קצת עם המניירות בקול, לפעמים הדימויים הם בוטים יותר מאשר חדים ("במקום שבו בשר וחלב מתערבבים על מיטה"). עוד אין כאן המנונים ובאופן כללי ברור שהפוטנציאל עוד רחוק ממימוש. ובכל זאת יש כמה שירים יפים מאוד "הוא יאהב את זה" הוא הצהרת כוונות חזקה מאוד, "הוידאו" הוא ריצת אמוק, "שישים פעמים בדקה" הוא מהשירים שהיינו יכולים ליהנות מהם בקלות אצל רונה קינן או סיון שביט, ו"כולם ידברו על זה" הוא שיר שעושה המון עם מעט מאוד, בזכות ליין מנצח והגשה חכמה. "הכניסני", זכר לגמר האסור, הוא מס מתבקש עבור הקהל וגם חלק מתעודת הזהות של לביא, אבל בחיי שהייתי מעדיף כאן את "מבול".
אם התמונה של לביא, אירוטית ככל שתהיה, היא בסופו של דבר מאוד רכה, כמעט מרגיעה, התמונה שמעטרת את עטיפת האלבום של בן סימון, Toy Store"", היא כבר קרקס שלם. לבוש מדים ואוחז רובה, בן סימון ניצב כחייל שנצבע כולו ורוד, ומקסדתו ניצב זיקוק (נר נשמה?), על רקע תכלת שיוצר ניגוד צבעים ילדותי. כך ניצב לו בן סימון, שהתפרסם כחייל שכותב שירים עוד לפני שהגיע אל ערוץ 2, בהתאם לשם האלבום, כחייל צעצוע, אולי מבוהל ואולי רציני מאוד. הדימוי הזה עובד בכמה רבדים: בוודאי, קריאת תיגר הומו-אירוטית על החברה המיליטריסטית, ששולחת ילדים שלא מזמן שיחקו בחיילי צעצוע לשדה הקרב בעצמם, על ממשלות שמשחקות בחייהם של חיילים-ילדים כאלה, על דמות החייל הלוחם הגבר, יפה הבלורית והתואר, על הפער בין החגיגות העליזות לבין רצינות הקרב, ובכלל. ככל שהדימוי הזה משעשע, מצחיק, ילדותי ופופי - ובוודאי ייעלם מתחת לאף של רבים - הוא גם מבעית.
אבל אני חושב שהדאחקה של בן סימון כאן היא לחלוטין מתחום אמנות הפופ ולא מתחום הפופוליטיקה, וכזו גם המוזיקה שלו: קופצנית, משועשעת, מחויכת. ההפקה של רע מוכיח, שאחראי כמעט על כל הכלים, יחד עם האוריינטציה של בן סימון, רקחו כאן אלבום שמתכתב הרבה יותר עם פופ מחו"ל מאשר עם מה שקורה פה. מכאן גם הבחירה שלו לשיר באנגלית ואני מניח שלשם הוא גם מכוון. הקול שלו גבוה וההגשה חופשית - בן סימון הוא לא זמר קלאסי במובן המקובל של המילה ולכן זה גם אלבום מבלבל: מצד אחד זו עטיפה של ממתק מתוקתק ומחניף לאוזניים, מצד שני, אחרי שיר פתיחה חלומי ("Sun is Rising"), לא מצאתי שם עוד שיר שהתאהבתי בו לגמרי. מצד שלישי, אני מודה שזה לא לגמרי הטעם שלי מראש, ואולי ההססנות שלי שווה הצלחה מסחררת באוזניים של מישהו אחר.
לביא ובן סימון הם שניהם כשרונות גדולים עם נגיעות קטנות של בוסר. אבל הפוטנציאל שלהם מהדהד לשנים קדימה ומרתק לחשוב מה יהיה הצעד הבא שלהם, בארץ או בחו"ל. יש מעט מאוד אלבומי בכורה ישראלים שאפשר להגיד את זה עליהם.
בקטנה: פרויקט 30 חוגג עשור
בעוד שבועיים יציינו במועדון הבארבי בתל אביב עשור לאחד האלבומים המעולים שיצאו כאן בתחילת שנות ה-2000. "פרויקט 30" של שגיא צורף ואלעד כהן, בן לדור הפרויקטים ואלבומי המפיקים של המוזיקה הישראלית (לצד עידן רייכל ומטרופולין), זכה לתהילה עם "לרוץ מהר", המנון החרדה של יהלי סובול ומלאני פרס, אבל היה הרבה יותר מזה. האלבום שתיעד את חילוף הקידומת נהנה קודם כל מאיחוד דרמטי של כמה מהגיבורים של הרוק הישראלי, בהם אביתר בנאי וסיון שביט בשיאם אחרי "עומד על נייר" ו-"וניל" (זאת כנראה ההקלטה שבה אביתר בנאי נשמע הכי שמח מעודו), אסף אמדורסקי שמחפש דרך חדשה אחרי "קדימה אחורה" ולפני "הרי את", יהלי סובול שבאותה תקופה לא היה מעורב בשום פרויקט סולו או של הלהקה האם, ואורן ברזילי ממופע הארנבות של ד"ר קספר שבדיוק חזר לארץ, לפני האיחוד עם שי להב. נושא השירים והאלבום סימל גם את סיפור ההתבגרות של הקבוצה הזו, שלא הרבה שנים לפני כן הרימה דגל בועט ועכשיו נאלצה להתפשר על עמדה קצת יותר רגועה. הסופרגרופ הזה אחראי לכמה משירי הרוק שהיו, מצד אחד, מהמהוקצעים של התקופה, ומצד שני פתוחים ומפתיעים מבחינת המבנה, המקצב והליווי. האלבום השני לא הצליח, למרות חיבוק מהרדיו, להמשיך מאותה נקודה, אבל הפרק הראשון ייזכר כרגע מוצלח במיוחד. בקיצור, כולם עולים להופעה אחת משותפת, לא תלכו?