מקום לדאגה: "היהודים: הם בכל מקום" הוא סרט פסיכוטי, מדאיג ומביש על האנטישמיות בצרפת

שבוע לא קל עבר על תושבי צרפת: רכבות שבתו, עיירות הוצפו, תיירים וסקרנים אחרים נפלו למימי הסן בניסיון הירואי לצלם את המתרחש ובין כל זה הופיעו עוד ועוד שוטרים וחיילים ובצדם דיווחים מדאיגים בתקשורת על האיומים הביטחוניים לקראת פתיחת היורו בסוף השבוע הקרוב. אם לא די בכך, הרי שבתזמון העגום הזה גם עלה לאקרנים אחד הסרטים המקומיים העלובים, המביכים והמבישים של השנים האחרונות – "היהודים: הם בכל מקום", פרי עטו של איוון אטאל, שחקן וקולנוען ממוצא יהודי, המפורסם בזכות עצמו וגם בשל היותו בן זוגה ואבי ילדיה של שרלוט גינסבורג.

עלייתו לאקרנים סיימה בליץ תקשורתי ארוך, שהתחיל ביומרנות והסתיים עם בכיינות. על "הם בכל מקום" נכתב לראשונה, גם כאן, כבר באוגוסט האחרון, עת דווח על הפקתו בתקשורת הצרפתית. זו הציגה את העתיד לבוא בצורה פרובוקטיבית, והכריזה כי אטאל עומד לגלגל לפתחנו את הקומדיה הפרועה ביותר שנעשתה על אנטישמיות; מהתלה שתמתח את חופש הביטוי עד הקצה, תלעג לפוליטיקלי-קורקט ותשבור כל טאבו כדי להתמודד עם כל סוגיה רגישה שקשורה ביהודי צרפת וביהדות בכלל.

למרות המעמד הרם שיש לאטאל בתרבות הצרפתית, הוא התקשה לגייס תמיכה של אולפנים וקרנות בפרויקט, ובסופו של דבר הצליח להרים אותו רק בזכות התגייסות פרטית של המפיק תומא לנגמן ובזכות טובות מחבריו השחקנים, שניאותו להופיע בסרט למרות התקציב הזעום. מובן שהקולנוען תירץ את קשיי ההפקה הללו באנטישמיות, ואז המשיך לעשות רעש בתקשורת והלין על כך שפסטיבל קאן סגר את דלתותיו בפני "הם בכל מקום" מסיבות לא מקצועיות.

אך האם באמת כל מי שדחו אותו הם אנטישמים? לא, הם פשוט לא עיוורים או חירשים. "הם בכל מקום" הוא סרט מחריד. לכן, אין זה פלא כי איש לא רצה מלכתחילה להשקיע בהבאתו של התסריט המזעזע הזה אל הבד. ברור גם למה התקשורת הצרפתית הקיאה אותו כאילו היה באגט מן ה-AMPM. באופן אישי, מדובר באחת החוויות הקשות שעברו עליי באולם קולנוע, לפחות מאז "בית ספר לשוטרים מתחילים 7". מדובר בקומדיה פסיכוטית, וולגרית ועלובת נפש. חשתי עצמי כלוא בקרון רכבת יחד עם אדם שירד מן הפסים, נעמד בין המושבים ומקלל את הזולת בשצף קצף.

האדם הזה הוא אטאל, שגם מככב כאן, בתפקיד עצמו. סיפור המסגרת מתאר כיצד הוא הולך לסשנים קבועים אצל המטפל שלו – טובי נתן, פסיכולוג בחיים האמיתיים (ולשעבר נספח התרבות הצרפתי בישראל), שאף כי אינו שחקן מקצועי, מתגלה כיחיד כאן שמספק תצוגת משחק טובה. הטיפולים הללו חושפים את תחושת הרדיפה של יוצר הסרט ואת האובססיה שלו לאנטישמיות – היא הדבר היחיד שמעסיק אותו, והוא רואה אותה בכל מקום, כל הזמן.

לאנטישמיות, כידוע, יש 500 גוונים. כל מפגש בין אטאל לפסיכולוג שלו נוגע באחד מהם, ואז מציגה הקומדיה סקץ' של כעשרים דקות המבוסס על אותו אספקט, למשל הדעות הקדומות שליהודים יש כסף, שהם רצחו את ישו, שהם מנצלים יתר על המידה את זיכרון השואה, שהם רוצים להשתלט על העולם ושמעל הכל, כשם הסרט, הם בכל מקום.

בכל אחת מן האפיזודות הקומיות הקצרות הללו מככבים כמה מן הגדולים באלילי הבד של צרפת, למשל דני בון ושרלוט גינסבורג, שבן זוגה כופה עליה כאן את תפקידה הגרוע אי פעם. בחלקם מגיחים גם שחקנים ישראלים מעולים, לדוגמה רבקה מיכאלי, אילן דר וגבי עמרני. למרות זאת, הסקצ'ים השונים אינם מתעלים לרמת מערכון בהצגת סיום של כיתה ה'. "הם בכל מקום" אינו קצר במיוחד (שעה וחמישים), ובכל זאת אין בו ולו בדיחה מצחיקה אחת או רגע מעניין אחד.

לעתים זה סתם משעמם. לפעמים, זה שובר שיאים של איוולות, בוטות וחוסר טעם – כמו למשל באפיזודות בהן לוזר יהודי שולח עבריינים להכות ולשדוד את אשתו לשעבר, במערכון המערבב בין אלצהיימר לשואה וסקץ' בו המוסד שולח לעבר סוכן מיוחד, כדי שיחנוק את ישו בעודו תינוק ויחסוך מעמו רדיפות על רקע המעורבות לכאורה בצליבתו. פעם אחר פעם מפליא אטאל להפליא ברעיונות עוועים מטורפים, שאם בדרן לא יהודי היה מעז להעלות אותם על שפתיו היו ממהרים לשלוח אותו לכלא, ואז להביא אותם אל המסך בצורה שמקנה להם נופך מרתיע עוד יותר.

בעשותו כן, השחקן-תסריטאי-במאי נדקר מחרב הפיפיות של עצמו, ובמקום ליצור קומדיה על אנטישמיות, מציג כאן סרט אנטישמי פר אקסלנס. הכוונה היתה לתבל הכל במנות גדושות של מקבריות, ציניות ואירוניה, אבל אלה הרי מרכיבים שיש לטפל בהם בידיים עדינות, ואטאל עושה זאת בגסות של עדר פילים בדוכן חרסינה.

לכן, מכל ההפוך על הפוך, הקומדיה מציגה את המציאות בדיוק כפי שהאנטישמים רואים אותה, בלי שום ריחוק או פרספקטיבה: מי שיראה את הסרט, אם כך, יקבל את הרושם שהיהודים, לפחות בצרפת, הם בכיינים, רמאים, תחמנים, אלימים, שתלטנים, נצלנים, מרוכזים בעצמם, מזיקים ומציקים, ואכן נמצאים בכל מקום – ולכל מקום אשר יילכו, תמיד מזמנים אליו צרות בצרורות.

אם לא די בכך, לא רק שאטאל היהודי משעתק כאן את כל הדעות הקדומות נגד בני עמו ומאשש אותן, אלא שהוא מגדיל עשות ומתאר באופן מקטין וגזעני את שאר המגזרים. כפי שקורה לעתים קרובות, גם "הם בכל מקום" חוטא בכך שהוא נלחם בסטיגמות מסוג אחד דרך סטיגמות מסוג אחר. וכך, הדמויות השונות בו עונות על הסטריאוטיפים הנמוכים ביותר: הנשים כולן נערות חשק פתייניות קלות דעת, הערבים הם ברובם פרחחים מן הפרברים, וישראל מסתכמת בעיניו בחומוס ובחורות יפות.

אי אפשר למחות נגד אנטישמיות, או נגד כל סוג של גזענות, בלי לגלות הומניות, ואנושיות היא הדבר האחרון שיש כאן. לכן, מעבר לביקורת על איכותו האמנותית, כמה צרפתים יהודים שצפו בו הלינו באוזני על הקונטרה-פרודוקטיביות של הסרט. אטאל מוציא כאן שם רע לכל בני עמו, ואף שכוונתו היתה כמובן הפוכה לחלוטין, הוא בהחלט עלול להגדיל את כמות האנטישמים בעולם, לפחות מבין אלה שאיתרע מזלם לצפות באסון הקולנועי שלו.

ובכל זאת, למרות כל המילים הקשות ואף שמדובר בעינוי פיזי של ממש, חייבים להודות כי יש סיבה טובה לצפות בסרט, לפחות למי שמתעניין ביהדות צרפת: "הם בכל מקום" הוא הרי באופן מוצהר טיפול פסיכולוגי שמתבצע על הבד. בהיותו כזה, ובהתחשב בכך שנעשה בידי בשר מבשרה של האליטה בקהילה היהודית של המדינה, התוצאה חושפת עד כמה עמוקה הפסיכוזה שלה.

לקראת סוף הסרט, מסביר אטאל לפסיכולוג את הפסימיות שלו, ומנמק זאת בציטוט של בילי ווילדר – "הפסימיים הגיעו להוליווד, האופטימיים לאושוויץ". בכך הוא מחדד את התחושה כי בעיניו ובעיני רבים מיהודי צרפת, השנה היא 1939.

ההבדל הוא, שפעם היה לנו את בילי ווילדר ודומיו, ועכשיו אנחנו נאלצים להסתפק באיוון אטאל או בוודי אלן, שבאי פסטיבל קאן נאלצו לסבול לפני כחודש שלל הלצות עבשות על יהדות בסרטו הטרי והכושל "קפה סוסייטי". בעבר אפשר היה לומר כי בני עמנו שומרים על חוש ההומור גם בשעות הקשות ביותר. בימינו, נראה שאיבדנו גם את זה. אם היהודים באמת בכל מקום, אי אפשר למצוא מישהו שיכתוב קומדיה מצחיקה?