הנאה ללא גבולות: "בילי אליוט" הוא חוויה מהנה, סוחפת ומרגשת

    דווקא כשהצגה פרטית מתחרה בתיאטרון הרפרטוארי בישראל, יוצאת מהגבולות הבטוחים ואינה עוסקת בהשלכות, מרומזות או מפורשות, לחברה הישראלית, מתברר שמחזות זמר יכולים להרחיב את הלב גם כאן. עם עיבוד נפלא, משחק נהדר והפקה מושקעת, "בילי אליוט" שווה כל שקל

    • בילי אליוט
    צילום: רועי ברקוביץ

    בשיאו של "Smalltown Boy", מהשירים והקליפים היותר מרגשים של האייטיז, עוזב את הבית צעיר (ג'ימי סאמרוויל) שזה עתה הוצא בפני הוריו מהארון. בעוד האם מגלה אמפתיה ומחבקת, האב, המאוכזב מכך שבנו הומוסקסואל, מתקשה לסלוח ומסרב ללחוץ את ידו, אך בכל זאת דוחף לידיו שטר כסף. השיר נכתב על ידי סאמרוויל וחברי ברונסקי ביט ב-1984, השנה בה פרצה שביתת כורי הפחם הגדולה, שנולדה בעקבות היד הקשה שהנהיגה ראשת הממשלה מרגרט תאצ'ר כלפי האיגודים המקצועיים. על הבסיס הזה, של חיפוש אחר הגדרת אישיו?ת שנויות במחלוקת מתוך לבה של חברה מצ'ואיסטית ומוכת גורל, קם 16 שנים מאוחר יותר "בילי אליוט".

    אנגליה של סוף שנות ה-90 כבר לא הייתה אנגליה של סמולטאון בויס חבויים וכורי פחם אפורים. קצבי כדורגל מדממים כמו ויני ג'ונס הוחלפו בסמלי מין כדיוויד בקהאם, יציעי העמידה שאכלסו חוליגנים באצטדיונים חוסלו לטובת בורגנים שמשלמים 250 ליש"ט לכרטיס ולהקות פועלים אפלוליות כמו "הג'אם" של פול וולר (שלצלילי להיטה הגדול "Town Called Malice" רוקד בילי אליוט בזעם בסרט) פינו את מקומן לטייק דאט של רובי וויליאמס.

    עוד באותו נושא

    125 שנה וכולם לא השתנה: "הטפט הצהוב" מתאר כמה מעט התקדמנו במאבק לשחרור האישה

    לכתבה המלאה
    במקום כדורגל, בלט. מתוך "בילי אליוט" (צילום: יוסי צבקר)

    אלא שהתסריטאי לי הול והבמאי סטיבן דלדרי לא שכחו את התקופה ההיא והעלו את מה שהפך לימים לסרט החשוב ביותר, אולי, של הקולנוע הבריטי בעידן הפוסט-תאצ'ריסטי. חמש שנים לאחר מכן עלה גם מחזמר המבוסס על הסרט בווסט אנד בלונדון, התפשט לרחבי העולם וכעת הגיע גם לישראל, בהפקה של NMC יונייטד, גלים הפקות וירון פלד. כל מה שאפשר להגיד הוא שהיה שווה לחכות.

    בילי אליוט הוא נער בן 11 מכפר קטן של פועלים קשי יום. אמו הלכה לעולמה לפני שנתיים ואביו הכורה ואחיו מצטרפים לשובתים. האב רושם את בילי לשיעורי אגרוף במתנ"ס, אבל באותו אולם מתעמלת קבוצת בנות בבלט ובילי מגלה שהוא לא מעוניין להיות מתאגרף אלא שנולד לרקוד. במציאות לא פשוטה, בלי אם תומכת ועם אב ואח שמוקפים באחווה גברית נוקשה, הוא יודע שיהיה לו קשה ללכת בעקבות חלומו.

    עוד באותו נושא

    חוויה חוץ גופית: "בוקר טוב אליהו" היא הצגה קטנה אך מדויקת להפליא

    לכתבה המלאה
    אנחנו עוד נשמע עליו הרבה. ארנון הרינג ב"בילי אליוט" (צילום: יוסי צבקר)
    הברנש הג'ינג'י בן ה-13, שאותר לאחר תהליך שארך חודשים ארוכים, מראה כמה כישרון טמון בו. הוא מלא חן, חד בתנועות הריקוד, בטקסטים ובשירה, ובעיקר נותן את התחושה שיחד עם גרנות זילברשטיין לא היה ראוי ממנו לתפקיד

    כמי שאינו חסיד של מחזות זמר, הגעתי גם ל"בילי אליוט" עם חשש כבד. ההפקות הגדולות שהועלו על הבמות בשנים האחרונות נעו על הסקאלה שבין מזעזע לסביר מינוס, וככלל רק חיזקו את התחושה שבמת התיאטרון לא נועדה לשילוב בין מלל לשירה. אלא שבמחזה הזה יש משהו אחר. הוא לא מנסה להתחנף, הנושא שלו לא מדבר אל הקהל הישראלי והוא לא מעביר שום מסר, סמוי או גלוי, על החברה שלנו. ועדיין, למרבה השמחה וההקלה, ההפקה המקומית לא הולכת לאיבוד בתרגום והופכת את ההימור למצליח. אלי ביז'אווי כתב נוסח יוצא מהכלל ועמד במשימה לא פשוטה כלל של העברת הטקסט מאנגלית לעברית, כשלהצלחה תורמת גם העבודה המדהימה והמושקעת של אלדר גרויסמן הנפלא, שביים והיה אחראי לכוריאוגרפיה. המנהל המוזיקלי בן זיידמן, שלא גרע כהוא זה מהפסקול המצוין של אלטון ג'ון, תרם את חלקו, וכמוהו מעצב התפאורה ניצן רפאלי, מעצב התלבושות יובל כספין ומעצבת התאורה קרן גרנק. כל אלה עומדים בראש ליהוק מצוין של אנשי מקצוע, כשאנסמבל השחקנים דואג להוציא לפועל.

    שני נערים מככבים במחזמר לסירוגין בתפקיד בילי אליוט. האחד הוא שון גרנות זילברשטיין והשני, בו צפיתי, הוא ארנון הרינג. הברנש הג'ינג'י בן ה-13, שאותר לאחר תהליך שארך חודשים ארוכים, מראה כמה כישרון טמון בו. הוא מלא חן, חד בתנועות הריקוד, בטקסטים ובשירה, ובעיקר נותן את התחושה שיחד עם גרנות זילברשטיין לא היה ראוי ממנו לתפקיד. על פניו, נראה שמדובר באחד הפרוספקטים הגדולים של עולם האמנות הישראלי, כשלזכותו עומדת גם העובדה שהוא מאוד מזכיר במראה את ג'יימי בל, כוכב הסרט. אבי קושניר בתפקיד האב מתחיל קצת לאט, אבל מצליח לעורר רגש ולהקרין אמינות ככל שההצגה מתקדמת, אושרי כהן כאח הגדול של בילי משדר עוצמות וכאב, דינה דורון היא הסבתא החיננית ויעל יקל מבצעת ביעילות את תפקיד האם שמבליחה מדי פעם בזיכרונותיו של בנה. גם סהר לב שומר בתפקיד מייקל, חברו של בילי, מגלה כישרון וביטחון רב על הבמה.

    חוזרת בגדול. דפנה דקל ב"בילי אליוט" (צילום: יוסי צבקר)
    דווקא הפקה שחרגה מהמיינסטרים והציגה נושא שונה בלי השלכות, מרומזות או מפורשות, לחברה שלנו, מצליחה להעניק יותר ולהרחיב את הלב

    ויש גם את דפנה דקל, בתפקיד גברת ליווינגסטון, המורה לריקוד. שווה להתעכב על דקל, שהקריירה שלה החלה במחזמר "סלאח שבתי", אבל לא התפתחה כפי שניתן היה, אולי, לצפות. פה ושם היא הבליחה לתפקיד זה או אחר, אבל לא ממש הצליחה לפלס חזרה את הדרך לאור הזרקורים. כשרואים את "בילי אליוט" מבינים את גודל הפספוס, שלנו ושלה. מהשנייה הראשונה של דקל על הבמה כמורה-דיווה-מגה ביץ', היא נותנת הופעה כובשת ומגלה נוכחות בימתית יוצאת דופן. המשחק, השירה והכריזמה שמלווים אותה גם לאחר שסגרה את העשור החמישי לחייה, רק מבהירים שעדיין לא מאוחר להחזיר אותה למרכז העניינים.

    התיאטרון הרפרטוארי בישראל מנסה לעתים קרובות ללכת על בטוח ולמחזר הצלחות מוכחות כמו "אוויטה", "גבירתי הנאווה", "אופרה בגרוש" ועוד מחזות זמר רבים. והנה דווקא הפקה פרטית (שהוצגה על במה של תיאטרון לא רפרטוארי) שחרגה מהמיינסטרים והציגה נושא שונה בלי השלכות, מרומזות או מפורשות, לחברה שלנו, מצליחה להעניק יותר ולהרחיב את הלב. גם אם הסוף של המחזמר קצת מינורי, במיוחד ביחס לסיום העוצמתי של הסרט, הרי שההנאה שתפיקו ממנו לא תדע גבולות.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully