בשלושה חודשים האחרונים, מאז יצא בריאן ווילסון לסיבוב הופעות לרגל 50 שנה לאלבום המופת "פט סאונדס", זכה המופע לדעות וביקורות חלוקות. חלקן נפלו מהתרגשות, אחרות טענו שמוטב היה לו היה פורש בשיא ונמנע מהסיבוב הנוכחי. אפשר להבין את המקטרגים. כותרת המופע "בריאן ווילסון מבצע 'פט סאונדס'" מטעה. ווילסון ביצע - במובן הפיזי של המלה - רק חלק קטן מהמופע. הוא בקושי שר, בקושי ניגן וחלק מהזמן פשוט ישב על הכסא במרכז הבמה ובהה. היה במראה הזה משהו עצוב. באנו לראות אמן אהוב וגילינו ש"הרבה מעבר לשיא" זה אנדרסטייטמנט. כזמר ומבצע אין לו הרבה מה להציע. ובכל זאת, למרות נקודת הפתיחה הלא פשוטה הזו, זה היה ערב מוצלח ומרגש.
תחילת ההופעה נתקעה בהילוך שני ולקח לה זמן להתחמם. ווילסון בן 73, את זה ידענו. מה שבכל זאת קפץ לעין היה האסימון שגם רוב חברי הלהקה שלו די מבוגרים. החבורה השמחה והלא צעירה הזו של 11 נגנים מוכשרים (כולל אל ג'רדין מההרכב המקורי של הביץ' בויז ובנו מאט ג'ארדין שהתמודד בהצלחה עם תפקיד הקול הגבוה בהרכב) עמדה בדיסוננס לשירים הצעירים-לנצח שניגנו. זה בלט במיוחד בחלק הראשון של הערב כשנוגנו ברצף להיטי ביץ' בויז לחימום. מהפתיח הווקאלי "Our Prayer" ו-"Heroes and Villans", שניהם מפרויקט "Smile" האבוד שזכה לחיים ב-2004, דרך "California Girls" ו-I Get Around" הקלאסיים ועד "Don't Worry Baby" האסקימו לימוני, התחושה היתה שאנו צופים בלהקת קאברים על שיט תענוגות. הם אפילו התלבשו ככה.
ההילוך השלישי נכנס עם עלייתו של בלונדי צ'פלין על הבמה. צ'פלין, שהיה חבר בביץ' בויז בתחילת שנות השבעים ומשמש כיום כגיטריסט מלווה של הרולינג סטונס, עלה לשני שירים, "Wild Honey" ו-"Sail On, Sailor", והזריק מנה מתבקשת של רוקנ'רול פרוע למה שהיה עד אותו רגע סט פופ מתקתק ומהודק מדי. זה היה מעולה לאוזניים אבל קצת כואב בעיניים. כשבסיילור התעוררה הלהקה לג'ם וסולו גיטרה סוער נשאר ווילסון לשבת מול הפסנתר במרכז הבמה עם ידיים שמוטות ומבט קפוא. זה היה מראה מוזר וקצת עצוב, אבל האבסורדיות שבו עזרה לחדד את חשיבותו ויופיו של המופע.
בריאן ווילסון היה הלב והנשמה של הביץ' בויז. באותה מידה הוא היה גם הלב והנשמה של המופע. זה היה עיקר תפקידו בערב וזה לא מעט. זו הסיבה שאלפי אנשים הגיעו לראות אותו ברעננה גם כשברור היה שבניגוד לאחרים בני דורו, שואו כמו של פול מקרטני או נוכחות כמו של בוב דילן - אין לו (וגם לא היו לו כשהיה צעיר). הוא זה שנתן חיים לשירים כשכתב, הלחין והפיק אותם מלכתחילה. נוכחותו הפיחה בהם שוב חיים על הבמה. כשווילסון הכריז על האירוע המרכזי של הערב, ביצוע מלא של האלבום המופלא פט סאונדס בכלל, ההכרזות של ווילסון לפני השירים היו תלושות ומקסימות כאחד ("No Vocals!", הכריז לפני הקטעים האינסטרומנטליים. שנדע) - הערב עלה להילוך רביעי. בעוד בחלק הראשון ההרכב נראה מרוחק ומקצועי מדי שלא בטובתו, בביצוע של פט סאונדס היה נדמה שהנגנים מצאו חיבור אישי יותר לשירים, כאילו היו שלהם. אולי זה קשור לכך שצריך להיות משוגע או כותב השירים בעצמך כדי לקחת אלבום כזה ולהעמיד אותו במלואו על הבמה, וכל המופע הרי נתפר למידותיו של המנהיג.
על רגעי שיא מביצוע האלבום קשה להצביע. ייתכן שבגלל שמדובר באלבום מושלם, אולי הראשון בהיסטוריה שענה להגדרה הזו, ואולי היחיד שמצליח לשמור על רעננות, מקוריות, תמימות וקסם גם 50 שנה אחרי שיצא וגם אחרי 500 האזנות. עבור כותב שורות אלו רוב ההאזנות נעשו בכלל בשנים האחרונות. לא עניין של מה בכך שאלבום בן 50 מצליח לגרות ולאתגר את האוזן יותר מכל דבר אחר דווקא בתקופה של עושר, שפע מוזיקלי ופרספקטיבה היסטורית חסרי תקדים. רגעים יפים במיוחד היו כשהקהל קם על רגליו לאחר שביצע ווילסון את השיר המזוהה והאהוב ביותר מהאלבום "God Only Knows", וכמובן הביצוע ל-"I Just Wasn't Made for These Times" שגם אותו שר ווילסון עם אל ג'רדין לצדו, שליווה והדגיש את מה שכבר היה ברור - זה ווילסון שלא נועד לזמנים האלה.
(רגע שלילי נרשם בביצוע "Don't Talk - Put Your Head on My Shoulder", שבמהלכו התקבלה ההודעה על הפיגוע בשרונה. הייתי רוצה לכתוב כמה השיר הרומנטי והנוגה קיבל משמעות מנחמת ברגע של בשורות רעות שבו המציאות המשוגעת התנגשה במוזיקה המופלאה, אבל האמת היא שזה פשוט היה רגע מחורבן).
לאחר שסיימה את האלבום ירדה הלהקה להפסקה קצרה וחזרה מיד להדרן שהקפיץ את הערב סוף סוף להילוך חמישי. ההתחלה עם "Good Vibrations" היתה מרוממת כצפוי אבל הדגישה את הפרדוקס שבביצוע שיר כזה (וגם את "פט סאונדס" כולו) על הבמה. לא משנה כמה נגנים יש עליה ועד כמה הם מוכשרים ומדויקים יש שירים שלעולם לא יצליחו להשתוות להישג האולפני שלהם. השירים שבאו אחר כך (תנשמו עמוק) "All Summer Long", "Help Me Rhonda", "Barbara Ann", "Surfin' USA" ו-"Fun Fun Fun" היו רצף מושלם שבצדק הרים את כל הקהל על הרגליים (ואולי זה היה הפוך והסיבה שהשירים עבדו היא כי הקהל סוף סוף קם על הרגליים?).
בסוף ההופעה חבר שאל אותי אם התרגשתי ועניתי לו שכן, אבל יותר מהמעמד מאשר מההופעה. החיים של בריאן ווילסון והקריירה של הביץ' בויז היו רצופים בטרגדיות ואסונות. אב מכה, התמכרויות לסמים, מחלות נפש, משברים יצירתיים בקנה מידה אפי, מותם בטרם עת של שני אחיו וחבריו ללהקה, סכסוכים משפטיים עם בן דודו חבר הלהקה מייק לאב. כל אלו היו חומרים מצוינים ללא מעט סרטים דוקומנטריים ועלילתיים, האחרון שבהם הוא "אהבה וחסד" שיצא בשנה שעברה ונכתב סביב מעשה נוכלות וניצול כמעט בלתי נתפשים במופרכותם שווילסון נפל בהם. ולמרות הכל, ולמרות שעולם הפופ רווי בכל כך הרבה טרגדיות וסופים רעים, התחושה אמש באמפי ברעננה היתה שאנו חוזים לנגד עינינו בסוף הטוב של הסרט.
כן, למרות הכל בריאן ווילסון עדיין איתנו בגיל 73. ויש לו משפחה אוהבת שמצטרפת אליו אל סיבוב ההופעות. סיבוב היסטורי שבו הוא מוקף חברים-נגנים, שניים מהם אפילו היו חברים בביץ' בויז. והם מטיילים בעולם עם מופע שחוגג אלבום שכשיצא אמרו עליו שהקדים את זמנו אבל ב-2016 ברור לכולם שהוא הפך את עולם הפופ על פניו ואחראי לכל כך הרבה דברים שאנחנו שומעים ואוהבים היום. זו סגירת מעגל אדירה עבורו לחגוג את האלבום הזה על הבמה מול קהל אוהב ומעריך, ולא משנה אם התפקיד שלו עליה הוא רוחני בלבד. הקהל שהגיע לא בא רק כדי שווילסון יבדר אותו, את זה עשתה הלהקה בהצלחה. הוא בא כדי להגיד לווילסון תודה.