פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שר האכזבות: "וורקראפט: ההתחלה" רע, משמים ומיותר

      העיבוד הקולנועי למשחק המחשב הפופולרי מנסה לשאוב השראה מ"שר הטבעות" ו"משחקי הכס", אבל העומס הבלתי נסבל של דמויות, מקומות, מושגים ושמות שהוא מטיח בצופה, לצד תסריט רע וויזואליה בעייתית, הופכים אותו לכמעט בלתי ניתן לצפייה

      שר האכזבות: "וורקראפט: ההתחלה" רע, משמים ומיותר

      תופעת הטרנדים הקולנועיים שמייצרים אינספור שכפולים של סרטים מצליחים, מבאסת במיוחד מנקודת המבט של הצופים. מצד אחד ברור שעל כל "משחקי הרעב" יהיו לפחות עשרה "מפוצלים" ו"המשחק של אנדר", ומנגד אפשר להבין את ראשי האולפנים הגדולים. בעידן של כסף גדול וכשכל הימור שגוי עלול להוביל לכדור שלג של הפסדים וזעזועים, הבחירה הכמעט מובנת מאליה היא עוד מאותו דבר מצליח. דווקא על רקע ההיגיון הזה, נראית תופעת סרטי משחקי המחשב תמוהה ונטולת כל היגיון. "מורטל קומבט", "היטמן", "הנסיך הפרסי", "סטריט פייטר", "אנגרי בירדס", כולם, ורבים נוספים, הם כישלונות מהדהדים בכל קנה מידה. למעשה, מלבד "טומב ריידר" (שבואו נודה על האמת, הצליח הרבה בעיקר בגלל אנג'לינה ג'ולי שהיתה אז בשיא הצלחתה), מדובר בז'אנר שהוא בגדר קריפטונייט לכל אולפן. ובכל זאת, לא רק שאף אחד לא שוקל להפסיק לייצר סרטים כאלה, אלא שהסכומים המושקעים בהם רק הולכים וגדלים. התקציב של "וורקראפט: ההתחלה", למשל, נאמד ב-160 מיליון דולר, וכשרואים מה נעשה עם כל הכסף הזה, האינסטינקט הוא להראות את השקופית "Game Over" לכל מי שהיה מעורב בתהליך.

      "וורקראפט"' של חברת Blizzard הוא אחד ממשחקי המחשב המהפכניים של שלושת העשורים האחרונים, ומי שבמידה רבה הציב את הסטנדרט למשחקים מרובי המשתתפים של העידן המודרני. עלילת הסרט מבוססת בחופשיות רבה מאוד על הגרסה הראשונית של המשחק מ-1994, ובמסגרתה פולש גזע של אורקים (מפלצות דמויות טרול) לכוכב הלכת אזרות' בו מתגוררים בני האדם, אחרי שכוכב הבית שלהם דעך ומשאביו מוצו לחלוטין. בהנהגתו של אורק-מכשף אכזר בשם גול'דאן, שולחים האורקים את מיטב לוחמיהם כדי לכבוש את הכוכב ולשבות כמה שיותר מתושביו. את האנרגיה של השבויים החיים זומם גול'דאן להפוך לכוח קטלני שיאפשר לפתוח שער שיעביר את כל האורקים לביתם החדש. ההתנגשות בין המינים היא מלחמת הישרדות לכל דבר, כשהמפסידים יודעים שהם עומדים בפני חורבן.

      וורקראפט (יח"צ)
      ככה תיראו, פחות או יותר מהדקה החמישית של הסרט (צילום: יח"צ)

      באחורי הקלעים של "וורקראפט: ההתחלה" הונחת אחד הבמאים המבטיחים של השנים האחרונות בקולנוע העצמאי האמריקאי. דאנקן ג'ונס (בנו של דיוויד בואי המנוח) ביים עד "וורקראפט: ההתחלה" שני סרטים עטורי שבחים. הראשון "ירח" הוא דרמת חלל נפלאה ורגישה על בדידות וחברות, חיים ומוות, בעוד "קוד מקור" היה מותחן מד"בי מפתיע ומסקרן (גם אם לא מלוטש כמו סרט הביכורים שלו). המעבר מסרטים אינטימיים וקטנים שכאלה למפלצת ממוחשבת כמו "וורקראפט: ההתחלה", נראה מוזר ולא טבעי כבר מרגע ההכרזה. זה לא שמישהו פקפק ביכולות של ג'ונס, כמו ההבנה שהחופש היצירתי והאוטונומיה שמהם נהנה בסרטיו הקטנים, תצטמצם למינימום כשיעלה לליגה של האולפנים הגדולים. ובמפגש בין מוח יצירתי לתאגיד ענק, המוח כמעט תמיד יפסיד. עוד דבר שלא ברור הוא למה דווקא הפרויקט הזה, על כל הנורות האדומות שבו (ז'אנר נכשל, טיימינג תמוה, הפקה שנגררה כמעט עשור) משך את ג'ונס. יהיו התשובות אשר יהיו, המציאות היא שמעתה ואילך הוא ייזכר הרבה יותר בזכות הכישלון הגדול כאן ופחות בגלל יצירותיו הקודמות.

      אם צריך לפשט את האפקט של "וורקראפט: ההתחלה" לתמונה ויזואלית, דמיינו לרגע את ג'. ר. ר. טולקין וג'ורג' ר. ר. מרטין ניגשים אליכם כשהם אוחזים כל אחד בכרך העבה ביותר של סדרת הפנטזיה שלו, ואז מכים באמצעותם בראשכם שוב ושוב ושוב עד עילפון. ג'ונס עצמו היה אמון על כתיבת התסריט (ביחד עם צ'רלס לוויאט), שנראה כמו שילוב אקלקטי לחלוטין של רעיונות ואלמנטים משתי היצירות. אורקים, בני אדם וגמדים נלחמים אלה באלה, שבע ממלכות, שדים קדומים אכזריים, מכשפים בוגדניים, יצורים מיתולוגיים, הרבה יותר מדי אלימות ובעיקר ניים דרופינג בלתי פוסק. שמות של דמויות, שמות של מקומות, שמות של אחוות מכשפים, שמות של כישופים אפלים, הכל מתערבב זה בזה בבליל בלתי פוסק של מידע שמוטח בצופה כמעט בלי הפסקה. העניין הוא שהמידע הזה כמעט ולא מגיע עם קונטקסט או הסבר, אין בו ערך מלבד הביטוי המילולי. התסריט אפילו לא מנסה להתעמק בהסברים לגבי המתרחש, ומותיר לצופה ההמום לנסות ולהבין למה מכשפים נלחמים במכשפים, אורקים באורקים, ומה בדיוק ההבדל בין אדם מזוקן אחד למשנהו.

      וורקראפט (יח"צ)
      אני בא להילחם איתך, יצור חסר שם ועניין (צילום: יח"צ)

      יצירות כמו זו ש"וורקראפט: ההתחלה" מתיימר להיות, אמורות לאזן בין רוחב יריעה לבין עומק, להכניס דמויות ומקומות וביטויים לעולם שלנו, ולגרום לנו לפתח כלפיהם רגשות ותשוקה. במקרה הזה הגודל וההיקף קורס לתוך עצמו כמעט מההתחלה, ו"וורקראפט: ההתחלה" מצליח לייגע, לעייף ולתסכל מהרמה הנמוכה שלו כבר בשלב מוקדם מאוד. התסריט של ג'ונס הולך לאיבוד בתוך העומס ולא מצליח לייצר קוהרנטיות ולו לרגע אחד. למרות שהסרט נמשך בסך הכל שעתיים, התחושה היא של עונש ארוך הרבה הרבה יותר. ומנגד, מדובר בתסריט כל כך בנאלי וקלישאתי, עד שברגעים רבים בסרט היה נדמה שג'ונס פשוט מילא את המסך בפרטים ובדמויות רק כדי שלא נגלגל עיניים על עוד דיאלוג רציני עד גיחוך כמו "האור ינצח את החושך". אף אחת מהדמויות לא מצליחה לפרוץ את השבלונה הבנאלית שלה ולגרום לנו לפתח רגש כלשהו כלפיה, וכך בסופו של דבר נותרנו צופים בהרבה מאוד אנשים לא מעניינים נלחמים באנשים לא מעניינים אחרים, מתפללים לרגע שבו הכתוביות יגאלו אותנו מכל זה.

      הוויזואליה של "וורקראפט: ההתחלה" מבלבלת גם היא, משום שמצד אחד היא אכן מרשימה לפרקים, אבל מורכבת אף היא משורה של קלישאות איומות (למשל, הגברים כולם, מכל הגזעים, שריריים בצורה מוגזמת עד גיחוך), ומצד שני, קשה להתרשם ממנה באמת בגלל השימוש המיותר כל כך בטכנולוגיית תלת ממד. עוד סרט אחד ברשימה הארוכה של סרטים שהמירו את איכות הסרט באפשרות לעשות עוד קצת כסף ממחיר פרימיום, וגם כאן התוצאה היא שבהרבה מקרים הפריים אפלולי מדי ומנצנץ מדי, מתיש ומעייף. יכול להיות מאוד שגם בצפיית דו ממד עומס האפקטים של "וורקראפט: ההתחלה" יכריע את הצופים, אבל לפחות אז לא היינו מרגישים שמישהו ניסה לייצר לנו טראומה ויזואלית ועוד עשה עלינו קופה בדרך.

      וורקראפט (יח"צ)
      מעניין אם גם למטה רואים אותי בתלת ממד (צילום: יח"צ)

      החטא הגדול באמת של ג'ונס ו"וורקראפט: ההתחלה" הוא שלא נראה שהם סיימו איתנו. לאורך הסרט כולו, ובעיקר בסיומו, ניכר שהקרקע נסללת לכמה סרטי המשך לפחות, וזה נראה לא פחות מפשע. כמו במקרים אחרים לאחרונה, גם הפעם נראה שהשוק הסיני יציל את הכישלון הכלכלי בארה"ב ויאפשר לסרט להחזיר את ההשקעה כדי להצדיק סרט המשך, וזה מכעיס עוד יותר. בעבר סרטים גרועים מצאו את מקומם בפח האשפה של ההיסטוריה, והיוו נורת אזהרה לקולנוענים בעתיד. היום אפשר למכור לצופים מוצר גרוע ומיותר, ולסמוך על כך שניתן יהיה להמשיך ולעשות זאת גם בשנים הבאות. ואם ל"וורקראפט: ההתחלה" לא היתה תוחלת או צורך, הדבר נכון שבעתיים למה שיגיע אחריו.