עוד ארבעה חודשים, באוקטובר, ייערך כמדי שנה הטקס העיתונאי המפורסם בו ייחשפו מחדש פרוטוקולים של ועדת אגרנט ויגלו הקלטות קשר מהקרבות עם הסורים בגולן. זה טקס, כי מלחמת יום הכיפורים, מלבד היותה טרגדיה איומה ומחדל נורא, היא אחת מצלקות ההתבגרות של החברה הישראלית, ונדונו לפתוח את הפצע עד קץ כל הימים כמו פושע שחוזר לזירה או כיתה שנוסעת לפולין, רק כדי לנסות ולמצוא עוד הסבר אחד.
גם בתחום התרבות, ההשפעות של מלחמת יום הכיפורים על החברה הישראלית הן דרמטיות. השכול נעשה פחות הירואי, הקולות נעשו ביקורתיים יותר, למדנו לבכות (ראו מימין). האלבומים החשובים שנוצרו בעקבות אותה המלחמה שניהם של נשים "היכן החייל" של אהובה עוזרי ו"כמו צמח בר" של חוה אלברשטיין, סימלו במידה רבה את ההתפתחויות האלה.
כעת יוצאים שני אלבומים נוספים, מאוד לא שגרתיים, שמבקשים לעבד משהו מאירועי אותה המלחמה: "חרב" של יאיר יונה הוא ניסיון ליצור פסקול אינסטרומנטלי לתחושות בעורף ובחזית לפני המלחמה, במהלכה ואחריה; לעומתו ניצב הפרויקט "נופל מחוץ לזמן", שקשור אולי למלחמה באופן יותר עקיף: הילה כהן אלעזר בתו של דדו אלעזר, רמטכ"ל המלחמה ההיא הלחינה מתוך מה שהיא מכנה "הדיאלוג המתמשך עם אהוביי החיים והמתים", חלקים מתוך מחזור האובדן של דוד גרוסמן על בנו אורי, שנפל במלחמת לבנון השניה.
יחסי הציבור של שני האלבומים עשו בשכל והחליטו שלא להוציא אותם בימי הזיכרון, אלא מעט לאחר מכן. למעט שירים בודדים, פרויקטים שיוצאים במיוחד ליום הזיכרון, סופם להישכח עוד לפני המעבר ליום העצמאות. אלא שיש כאן אמירה מעניינת לגבי טבען של היצירות הללו, ולגבי טבעו של השכול: הוא אינו מופיע רק פעם בשנה, ביום לאומי אחד, והוא לא פחות חותך ביום אחר. אם להשתמש במילים המולחנות של גרוסמן שמהדהדות באיזה מקום את "תמיד אוקטובר" של נתן יונתן, בעצמו אב שכול ממלחמת 1973 "באוגוסט הוא מת. וכשהגיע סופו של החודש ההוא, אני כל הזמן חשבתי: איך אוכל לעבור לספטמבר, והוא יישאר באוגוסט?".
הספר "נופל מחוץ לזמן" הוא טקסט מופלא: הוא מתאר שורת אנשים אבלים הרודפים לשווא, תרים במעגלים, אחרי אהוביהם שאינם. היצירה עוצמתית הזו עובדה לפני זמן מה גם להצגה בתיאטרון גשר (ראו מימין), בהחלטה טבעית: הספר כמעט מבקש להיות מופע בימתי, במבנהו הספרותי. אך כיצד מלחינים אותו? כיצד שרים את המילים האלה? בהחלטה מרתקת, כהן-אלעזר, 60, בחרה דווקא בהלחנה בלתי דרמטית ונטולת פאתוס. מקצבים שקטים, מעט רוק איטי, ואפילו בוסה נובה מתגנבת כאן לאחד השירים. איך נשמע אובדן במקצב בוסה נובה? הבחירה הזאת מצד אחד מקלה את ההתנגדות להאזנה מכבידה של נושא כל כך קשה, ומצד שני מפנה את הבמה לעוקץ של המילים, או יותר נכון, לחוסר האונים של הזמרת, של המוזיקה, לתאר את הבלתי ניתן לתיאור. כך גם האלבום עצמו נעשה גדול יותר מכל רצועה ורצועה.
וברגע שהמילים של גרוסמן משתלטות, לא ניתן לעמוד בפניהן. זה תהליך פירוק איטי, שמתחיל מביטויים מרוחקים ומתקדם יותר ויותר אל הדבר עצמו. הפירוק של ההכרה במוות, של ההיזכרות, של היעלמות הזיכרון. מעשה כתיבה של התקרבות והתרחקות ללא הפסקה. בקטע השישי והקשה ביותר של האלבום, "הולך", החי קורא למת להתמזג לתוך עצמו, להיכנס לתוך גופו ולחיות מתוכו: "התהווה, מתח את זרועותיך מקצה עולם ועד קצה, תצהל מתוך גרוני, תצחק. הכל אפשר עכשיו לרגע דק, הכל כעת הוא כן, תאהב, תחמוד, ז?י??ן, חמשת החושים הרעבים שלי עומדים הכן". בשיר האחרון, "שקט ירד", ישנה כבר הודאה בתבוסה הידועה מראש: "ואת? צדקת, אין שם, וגם אם כל חיי אלך לשם, לא אגיע שמה, לא אגיע חי".
דדו אלעזר מת מהתקף לב בדיוק לפני 40 שנה, כשנתיים לאחר פרסום דו"ח ועדת אגרנט והתפטרותו מתפקיד הרמטכ"ל. כהן-אלעזר הייתה אז בת 20. מה בין אבלו של האב השכול של החייל הפשוט, לאבלה של בת הגנרל-שהודח? האלבום מראה שהנסיבות כלל לא משנות, שאבל הוא אבל, וגעגוע הוא געגוע. "נופל מחוץ לזמן" הוא אלבום צנוע, נטול יומרות כמעט, ודווקא לכן הוא הזדחל בשקט ממעמד של קוריוז לאחת היצירות המרגשות של השנה. הוא לא דורש מהמאזינים דבר, ובתחפושת של שירים רגילים מציע להם תהומות של עצב. למאזין מהשורה זאת רכבת הרים חד-פעמית, ליוצרי החומרים האלה מדובר בחיים עצמם.
"חרב" הוא סיפור קצת אחר. פסקול לסרט שלא קיים, ניסיון אמיץ למדי להלחין סאגה. אני לא יודע באיזה אופן נוגעת למלחמת יום הכיפורים ליאיר יונה הוא יליד 1981 אבל דווקא לכן זה אלבום מעניין, שמציע בדיוק את הפרספקטיבה ההפוכה מהאלבום של כהן-אלעזר: מאבל של אדם יחיד לזיכרון היסטורי של תקופה בעיני הדור שגדל לאורה. יונה, יוצר אינסטרומנטלי ולשעבר מראשי לייבל האלטרנטיב Anova, בחר עשרה טקסטים המתקשרים למלחמה, בעיקר עדויות מהחזית אבל גם פסוק מספר ירמיהו או פזמון של רחל שפירא, ויצר בעקבותיהם נעימות, בפרט מבוססות גיטרה. כך הסיפור מתחיל בשגרה השאננה במעוזי בר-לב, ממשיך לאזעקה על פרוץ המלחמה, לקרבות האבודים, למשפחות החרדות בבית, לדפיקות בדלת המבשרות על ההרוגים, להלם הקרב, למשבר האמון ולבסוף: להתחלה מחדש של החיים.
הפרויקט שיונה לקח על עצמו יומרני במובן הטוב של המילה, והוא עומד במשימה המאוד מסובכת שבחר: גם בלי לשיר שורה אחת, "חרב" הוא אלבום קומוניקטיבי מאוד ומעניין מאוד. הבחירות שלו להשתמש באייקונים כמו נקישות בדלת או הקלטות אמיתיות מרשת הקשר מזעזעות ולכן אפקטיביות: לא צריך הרבה יותר מצליל של דפיקה בדלת בקונטקסט הנכון, כדי לעורר חרדה אין קץ. גם רגעים כאוטיים יותר עם סימפולים ותכנותים, וגם רגעים מלודיים ו"נקיים" יותר מלאי כלי מיתר, משובצים במסגרת של הסיפור בחוכמה רבה. והסיפור הזה מלא ביופי, בשיאים רגשיים, במגוון של תחושות. לפרקים זה מהפנט.
אחת השאלות שצריכות להישאל לגבי "חרב": הוא האם הוא מחבר סיפור חדש או מהדהד את הנראטיבים הקיימים? "חרב" היא יצירה מרתקת, וחלק מיופיה מגיע דווקא משום יכולתו של יונה לתאר גם נקודות מבט אינטימיות, פרסונליות, ומהן לתאר הלך רוח קולקטיבי. האייקונים הם חלק מסיפור ישראלי המוכר לכולנו. בסופו של דבר הוא מדבר ב"אנחנו". בציטוט של "השכם השכם בבוקר", לדוגמה, מתוך אותו אלבום מופתי של חוה אלברשטיין שהוזכר לעיל, הוא חוזר אל הנראטיב הלאומי, אל הסיפור המשותף. המניפולציה על הקלאסיקה הזו מבהירה כי ביסודו של דבר מדובר בעיבוד מודרני, אך לא חתרני או ביקורתי, לסיפור ותיק. ההבדל הוא בקצב: בידיים מיומנות ותוך הפקה עשירה הוא הצליח להביע קשת שלמה של התרחשויות שנהוג היה לתאר עד כה במנגינות שקטות ו/או מלאות פאתוס, ועל כך הוא ראוי לשבחים.
שתי החקירות האלה, "חרב" ו"נופל מחוץ לזמן", הגיעו להישג מרשים: הן עוסקות בהיבטים מאוד כואבים של חיינו כאן, שהעיסוק בהם נפוץ מאוד, ובכל זאת מצליחות להיות מקוריות, מאתגרות וקומוניקטיביות, ובשום פנים ואופן לא פופוליסטיות או קלישאיות. האם מוגזם לקוות שמדובר במגמה?