אבא של דורי לימד אותה שלא משנה מה, תמיד יש דרך לפתור כל בעיה. הדגה הזו ניחנה בשלל תכונות אופי חיוביות, אבל גם בליקוי משמעותי אחד: אובדן זיכרון כל עשר שניות. לכאורה, דבר זה היה אמור להקשות עליה למצוא את עצמה, אבל בזכות השיעור בתושייה שקיבלה מאביה, היא תמיד שומרת על תקווה, מפתיעה את כולם ועולה על הפיתרון.
את דורי פגשנו לראשונה ב"מוצאים את נמו", להיט הענק של פיקסאר מ-2003, שבו היתה דמות משנית בלבד: כזכור, בעיות השיכחה גרמו לה לאבד את הוריה, וליצור משפחה אלטרנטיבית בחיקו של מרלין, דג שיצא לחפש את בנו האובד בעצמו, בשמו נקרא אותו סרט.
כעת אנו פוגשים אותה שוב, והפעם ב"מוצאים את דורי", ההמשכון של שובר הקופות האהוב מתחילת העשור הקודם. בסרט זה, שעלה כאן לאקרנים בסוף השבוע האחרון, הדגה השכחנית היא כבר הגיבורה, ומסע החיפושים הוא שלה. הזיכרון אמנם מתעתע בה, אבל המנטרה של אביה מעוררת בה מספיק השראה כדי שתאמין כי בכוחה לאתר אותו ואת אמה.
לילדים הישראלים, לעומת זאת, אין בעיות זיכרון. להפך: אין בעולם עוד עוללים שכה קשה להתל בהם, ולכן הם ודאי ישימו לב כי בעוד ב"מוצאים את נמו", המתרגמים המקומיים בחרו משום מה לכנות את הגיבורה "דוגי", כאן הם כבר שמרו על נאמנות למקור וקראו לה "דורי". מהלך שרירותי זה ודאי יגרום לכמה הרמות גבה, אך מעבר לכך, הסרט זורם כמו דגים במים צלולים.
זהו התוצר השלישי בשנה האחרונה של פיקסאר, שבעבר היו ידועים דווקא בקצב המתון שלהם. בהשוואה לשני הקודמים, "מוצאים את דורי" אמנם אינו מתעלה לרמה המופתית של "הקול בראש", אבל בהחלט מתגלה כפיצוי ראוי על "הדינוזאור הטוב" המאכזב. הוא אולי לא יצירת הפאר הגדולה בתולדות אולפן האנימציה המהולל, אך חווית הצפייה בו קסומה ומהנה.
הרובד הראשון בחוויה הזו הוא האנימציה המרהיבה, ברמת הגימור הגבוהה ביותר, אבל כמובן שלא די בכך: הרי גם "הדינוזאור הטוב" התהדר בזאת, אך מה שהסתתר בתוך הקנקן כבר היה פחות מרשים. "מוצאים את דורי", לעומת זאת, יפה גם מבפנים וגם מבחוץ.
לא רק שהים כאן כה כחול, האוקיינוס כה עמוק והדגים כה צבעוניים עד שהצופים חשים כי הם משכשכים יחד עמם, אלא שהסרט משכיל לבנות גלריה עשירה של דמויות נפלאות. כולן כתובות נהדר, וצוות שחקני האופי שמדבב אותן מוסיף להן עוד בשר ועוקץ.
בראש ובראשונה, מדובר כמובן בדורי, בדיבובה של אלן דג'נרס (בגרסה המקורית; הסרט כמובן מוצג בארץ גם עם דיבוב לעברית). דגה אינה בהכרח היצור שהכי קרוב לבן אדם, אבל להיט האנימציה בכל זאת מצליח לעצב אותה באופן כובש ומעורר הזדהות, ולמצב אותה כמודל לחיקוי לכל ילד או אדם שסובל מלקויות כלשהן.
לצד דורי, גם כל דמויות המשנה מעוררות חיוך ולעתים גם נכנסות ללב. אפשר למצוא ביניהן כאלה שאנו מכירים היטב, למשל מרלין ונמו, וגם כמה מצטרפים חדשים, לדוגמה תמנון בשם האנק, בדיבובו של אד אוניל, שכמיטב המסורת של השחקן מתאפיין בזעף וקצר רוח. יש בהן כאלה שממלאות חלק מרכזי יותר בעלילה, אבל גם כמה שמגיחות רק פה ושם, ובכל זאת מותירות חותם: לדוגמה, שני אריות ים עם מניירות ומבטא של בריטים קשישים, או צדף מיוסר, הנושא מונולוג על שברון הלב הרומנטי שלו.
ההתוודעות לעולם הרומנטי של הצדפות היא רק אחד מרגעי הקסם הרבים בסרט. אגנוס מקליין הצטרף לאנדרו סטנטון, שאחראי גם לפרק הקודם, ויחדיו מציגים שני הבמאים שלל סצנות מלאות שאר רוח. למשל, תעתועי זיכרון שלא היו מביישים גם את "אשתקד במריאנבד", "שמש נצחית בראש צלול" ושאר קלאסיקות בנושא תודעה ושיכחה, או הסיומת, שבה היצירתיות המופלאה של פיקסאר מגיעה לשיאה. כל זה קורה לצלילי "זה עולם נפלא" של לואי ארמסטרונג, ובאותם דקות העולם אכן נראה כך.
עם זאת, לאורך כל הדרך ניכרת חולשה בקומדיית האנימציה הזו: עלילתה מוגבלת. באופן אירוני יחסית לזירת ההתרחשות שלה, היא אינה עמוקה במיוחד. הסיפור של דורי קטן למדי, וכבר בשלב מוקדם אנו מבינים כי אין לסרט כל כך לאן להתפתח. ואכן, המים לרגע לא סוערים, והוא מסתיים בלי שיאים רגשיים. אם נגמרו לכם הממחטות ב"הקול בראש", אל דאגה: הפעם כבר לא תצטרכו לנגב את הדמעות.
למרות זאת, כשלעצמו, "מוצאים את דורי" הוא סרט טוב, שמצליח להצדיק את קיומו. לאור הצלחתו האמנותית ובעיקר זו המסחרית, לא יהיה זה מפתיע אם יגיע בעקבותיו המשכון נוסף. אמנם אין לכך הצדקה עלילתית כרגע, אבל תסריטאים הוליוודיים ידועים הרי בתושיה שלהם. כמו שאבא של הדגה לימד אותה - לכל בעיה יש פתרון, ותמיד יש דרך למצוא אותו.