סרטים רבים הציגו גברים שנהנים ללבוש בגדי נשים. בדרך כלל, הם העמידו אותם באור מגוחך או מאיים, וכמעט אף פעם לא זכינו לראות עיסוק קולנועי בתופעת הקרוסדרסינג בצורה שאינה גרוטסקית או פסיכוטית.
לחלל הזה נכנס "החברה החדשה", סרטו האחרון של פרנסואה אוזון, בו העובדה שהגיבור לובש חצאיות ושמלות אינה מפרה את הסדר, אלא דווקא מאפשרת לכונן אותו מחדש. הדרמה דוברת הצרפתית הזו, שיש בה גם אלמנטים מתונים של מתח וקומדיה, מבוססת על סיפור קצר של הבריטית רות רנדל. הבמאי עוקב בה אחר שתי דמויות: קלייר, המתאבלת על מות חברתה הטובה ביותר, ודויד (רומן דוריס), האלמן הטרי, שמנצל את מות אשתו כדי לפשוט על ארון הבגדים שלה. מכאן והלאה, מתפתח בין השניים קשר, שאינו הולך לכיוונים פרועים ופרוורטיים כנהוג בסרטים מסוג זה, אלא דווקא למסלולים יפים ועדינים, וכך מתגלה לנו כי קרוסדרסינג יכול לעתים לבסס הרמוניה ונורמטיביות.
לא לכולם, כמובן, נוח עם הגישה שמציג כאן אוזון. לכן, אף שסרטיו בדרך כלל נהנים מחיבוק של התעשייה, "החברה החדשה" קיבל דווקא כתף קרה. בין השאר, הוא נדחה על ידי פסטיבל קאן, וגם לא הופץ מסחרית בישראל. זאת, אף שהבמאי הצרפתי הוא מן הקולנוענים האירופאיים הכי מוכרים כאן, וכבר ראינו על המסכים יצירות רבות פרי עטו, למשל "בריכת שחייה", "8 נשים", "בתוך הבית" ואחרים.
את העוול הזה אפשר יהיה לתקן הודות ל-yes 3, שיציג את הסרט מחר (שלישי, 28 ביוני), ב-22:00. לקראת ההקרנה אני פוגש את אוזון בפריז, וכמו בשתי הפגישות הקודמות שלנו, גם הפעם הבמאי, בן 48, מתגלה כגבר שרמנטי, רהוט, נינוח ואדיב.
"הסיפור של רות רנדל קינן במוחי במשך זמן רב", אומר אוזון, "אבל אף פעם לא הוצאתי את הרעיון לפועל, והייתי עסוק בפרויקטים אחרים. הדחף לעשותו סוף כל סוף הגיע ב-2012, כשיצא 'לורנס בכל מקרה' של קסבייה דולן, ועסק בזהויות טרנסג'נדריות דרך סיפור על זוג שנפרד. אמרתי לעצמי שצריך לאזן אותו, ולעשות סרט בנושא על זוג שנולד".
האם בעשיית הסרט היה גם רצון לתת מענה להפגנות האלימות שהיו בצרפת נגד החקיקה בעד נישואים חד-מיניים?
"כן, במידה מסוימת. כתבתי את התסריט בעיצומן של ההפגנות הללו, והיית המום מחוסר הסבלנות שיש בחברה, מחוסר היכולת לקבל את האחר. שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות, שהדברים הללו עדיין קיימים? אני מתוודה: מעבר לעניין הקולנועי, היתה לי כאן מטרה כמעט פדגוגית. רציתי להראות לקהל שיש יותר מדרך אחרת להקים משפחה".
לא כולם קיבלו את זה יפה. יש לסרט הרבה מעריצים, אבל הוא ספג גם לא מעט קטילות.
"ואלה היו הקטילות הכי אלימות שקיבלתי בקריירה. כולן, אגב, נכתבו בידי גברים. אני חושב שהסרט מרתיע גברים, בעיקר כאלה מאצ'ואיסטים. מה שהם רואים כאן על המסך, דוחה אותם. הם לא מסוגלים לקבל את העובדה שמישהו גברי כמו רומן דוריס ירצה ללבוש בגדי נשים. אני מוכן לקבל ביקורת, אבל הפעם, האלימות שלה היתה קצת חשודה, ואני חושש שהבעיה לא היתה בי, אלא בהם. לא נורא. עם הזמן גיליתי שאי אפשר שכולם יאהבו אותך".
נשים הבינו את הסרט טוב יותר?
"באופן כללי, כאחד שמדבר גם עם עיתונאים וגם עם עיתונאיות, אני חושב שנשים מבינות אותי טוב יותר, בעיקר ככל שהן מבוגרות יותר. הקהל שלי זה הומואים וקשישות. נקודתית, הפעם אני חושב שרק נשים הבינו את הגיבור, כי הן מכירות את העונג שבלבישת בגדי נשים. גברים בכלל לא קלטו מה עובר עליו. נשים הבינו מה בגדי הנשים מייצגים ומה זה נשיות בכלל. בעיני גברים, כל זה בלתי נתפס".
בכל הסרטים שלך יש ממד פטישיסטי, אבל כאן זה מובהק במיוחד. היית אומר שזה הסרט הכי פטישיסטי שלך?
"בהחלט. הכל כאן עוסק במלאכותיות. הדמות זקוקה לאלמנטים מלאכותיים דוגמת שיער, תלבושות ואיפור כדי לבנות את עצמה. אני דוחף את כל זה עד המקסימום. הסרט הוא שיר הלל לפטיש.
"כשאתה חוקר את הקרוסדרסינג, אתה מגלה כי מה שמעניין את הגברים הללו זה לא המיניות, אלא האוטו-מיניות. הם ממוקדים בעצמם. מעניין אותם ללבוש חזיות, לא לעשות סקס. מה שמענג אותם זה הבגדים".
למה בחרת דווקא ברומן דוריס כגבר שילבש כאן את כל בגדי הנשים הללו?
"האמת, היו לי בראש שחקנים אחרים, אבל אני חושב שהם קצת חששו מן התפקיד. דוריס, לעומת זאת, נכנס אליו בקלות. כילד, אחותו היתה מלבישה אותו בבגדי נשים, אז הוא היה רגיל לכך, והסתדר בקלות ובקלילות עם הפאות והשמלות. מבחינתו, הג'וב הזה היה עונג, שיא מקצועי".
באחד מרגעי השיא של הסרט, אנו שומעים את הגיבורה שרה לדמות בגילומו של דוריס את "Une Femme avec toi", להיט סכריני משנות השבעים. זה רגע יפהפה. למה בחרת דווקא בשיר הזה?
"האמת שנתקלתי בו במקרה, ואמרתי לעצמי שהוא מתאים בול, לי ולדמויות. אני אוהב להיטים מן הסוג הזה. יש להם מילים אידיוטיות ובנאליות, ודווקא בגלל זה אפשר להשליך עליהם כל מה שתרצה, והם תופסים עוצמה שלא חשבת כי טמונה בהם. קח לדוגמה את השימוש ב'On ne change pas' של סלין דיון ב'מאמי' של קסבייה דולן. פתאום כל המבקרים אוהבים את סליון דיון".
עוד שאלה על "החברה החדשה" קשה לראות אותו בלי לחשוב על הסדרה "טרנספרנט".
"לא ראיתי, אבל שמעתי שזה טוב. ראיתי את 'בנות' ואהבתי. הפורמט הטלוויזיוני מעניין אותי, ומחזיר אותי לתחילת דרכי, בה ביימתי סרטים קצרים. אני רוצה לעשות טלוויזיה, ומפתח רעיון בכיוון".
בינתיים אתה עושה סרטים והמון. "החברה החדשה", אם ספרתי נכון, הוא הסרט העלילתי הארוך ה-15 במספר שביימת, וכל זאת בטווח של קצת יותר מעשור וחצי. איך אתה מספיק?
"הסוד הוא להתחיל בהפקה של הסרט עוד לפני שהתסריט גמור. במאים אחרים מחכים לגרסה הסופית שלו, מה שמעכב אותם בשנה או שנתיים לכל הפחות, אבל אני כותב ובו בזמן כבר מתחיל ללהק. זה הימור, אבל לשמחתי היו לי מספיק הצלחות כלכליות כדי שמפיקים יגבו אותי, מה עוד שהפרויקטים שלי לא יקרים במיוחד, אז הסיכון לא גבוה. מעבר לתרומה שלה למהירות העבודה, אני אוהב את השיטה הזו כי זה נחמד בעיני שאתה מגיע לצילומים עם תסריט לא תפור, ואז רוקם את הטלאים בזמן אמת יחד עם השחקנים. חוץ מזה, אם אחכה יותר מדי, התשוקה שלי לעשות את הסרט תיעלם, אז עדיף שאצא לדרך כמה שיותר מהר".
השיחה מתארכת, אבל אוזון לא עושה סימנים כי הוא לחוץ במיוחד ללכת, וממשיך לשתות את הקולה זירו שלו בנחת. לפיכך, אני מאפשר לעצמי לחרוג מן הסיבה שלשמה התכנסו, ולהציג שאלה באשר לסרטו הקודם, "צעירה ויפה", או יותר נכון סביב הסקנדל שליווה את בכורתו העולמית בפסטיבל קאן.
כזכור, הסרט עוקב אחר ילדת שמנת, תיכוניסטית פריזאית, שללא ידיעת הוריה, מתחילה לחלטר במקצוע העתיק בעולם. זה נושא טעון, ואוזון שפך עוד קצת חומר נפץ כשבריאיון ל"הוליווד ריפורטר", בעיצומו של הפסטיבל, הצהיר כי "זנות היא פנטזיה של נשים רבות". הלינצ'טרנט, כמובן, לא איחר להגיע.
"התברר לי שאני המאצ'ו האידיוט הגדול בעולם", אומר על כך אוזון. "אלה היו ימים מטורפים. בכלל לא ידעתי שטוויטר קיימת, ופתאום מצאתי את עצמי עומד במרכז סערה מקוונת. לכולם היה מה להגיד, כולל לפוליטיקאים מימין ומשמאל שלא ראו את הסרט. חברת ההפקה נדרשה לשכור שירותים של מומחה לטיפול במשברים, וגיליתי כי הקליינט הקודם שלו היה דומיניק שטראוס קהאן! שמו אותי ואותו באותה סירה. האסטרטג הזה הבטיח לי שתוך כמה ימים הכל יידעך ויישכח, וכך אכן קרה".
אבל למדת לקח, אני מקווה.
"למדתי ממנו שאנשים זקוקים להסברים, ובמובן מסוים הסרט החדש הוא תגובה לאי ההבנה המצערת שחוויתי. ב'צעירה ויפה' יש מקום לפרשנות. השארתי את התסריט מופשט, בלי פסיכולוגיה, ונתתי לקהל להחליט למה הגיבורה עושה את מה שהיא עושה. ב'החברה החדשה', כבר לא נתתי את החופש הזה. המוטיבציה של הגיבורים ברורה לחלוטין, ואין מקום לאי הבנות מצד הקהל".