כוח נשי אמיתי: ריאיון עם רבקה מילר על "הרומן של מגי"

עובדה עצובה וידועה לכל היא כי רוב הסרטים שמגיעים לבתי הקולנוע מציגים סרטים של גברים על גברים. "הרומן של מגי", שעלה כאן לאקרנים בסוף השבוע האחרון, הוא מקרה הפוך לגמרי: דרמה על העצמה נשית, שמציבה במרכז העלילה גיבורות נשיות. לא פלא, אם כך, כי מי שכתבה וביימה אותו היא אשה – רבקה מילר, מי שהודות לעבודותיה הקודמות, למשל "בקצב נשי" ו"הבלדה עם ג'ק ורוז", מיצבה את מעמדה כאחת הקולנועניות הבולטות בעולם האינדי האמריקאי.

אני פוגש את מילר מיד לאחר הבכורה האירופאית של הסרט, במסגרת פסטיבל ברלין שהתקיים בפברואר האחרון. הפרמיירה היתה מוצלחת והביקורות היו טובות, כך שהבמאית ניגשת למפגש במצב רוח טוב ונינוח.

בסרט, עוקבת מילר אחר רווקה בגילומה של גרטה גרוויג, הגומרת אומר בלבה להביא ילד לעולם – עם או בלי זוגיות, ומכאן והלאה מתפתחת העלילה בכיוונים מפתיעים שאסור לגלותם, כדי לא להרוס את הצפייה. הבמאית מספרת כי קיבלה את הרעיון מכתב יד של חברתה, קארין ריינלאדי. "היה בו מספיק בשר כדי שאבין מה קורה בו, אבל בכל זאת נשאר מקום לתוכו אוכל ליצוק תוכן משלי", היא אומרת בתשובה לשאלה מה משך אותה אליו. "חוץ מזה, אהבתי את הממד הקומי שלו, כי לאחר שעבדתי במשך שנים על כתיבת ספר משלי, הייתי עייפה וחיפשתי משהו קליל יותר. גם העובדה שהסיפור מתרחש בניו יורק התאימה לי, כי רציתי לצלם בעיר, אז הכל הסתדר על הצד הטוב ביותר".

בסרטים קודמים שלך, התסריטים היו מקוריים, וכאן התבססת על חומרים של מישהו אחר. האם יש הבדלים מבחינתך בצורת העבודה?

"זה היה משחרר, ואשמח לעשות זאת שוב. הקלה עליי גם העובדה שאני לא מתבססת על יצירה קלאסית, ככה שהצופים לא מגיעים עם מטען וציפיות מובנות".

כפי שאמרת, הוספת לתסריט כל מיני אלמנטים. למשל, העובדה שכמה מן הדמויות הן אקדמאיות. הדיסציפלינה שלהם היא "אנתרופולוגיה פיקטוקריטיקלית". סליחה על הבורות - זה משהו אמיתי או שגם את זה המצאת?

"אמיתי לגמרי. זה תחום חשוב, שיש בו כוכבים גדולים בשמי האקדמיה, אבל אני מודה שלא שמעתי עליו עד לתחילת כתיבת התסריט. בשלב זה, סיפרתי לחברה הכי טובה שלי, שמלמדת באוניברסיטת NYU, על העלילה ועל הדמויות בקווים כלליים, והיא אמרה לי שהן נשמעות כמו אנתרופולוגיות פיקטוקריטיקליות. זה היה מושלם מבחינתי, כי אני אוהבת דברים שנשמעים מונפצים לגמרי, אבל למעשה הם אמיתיים".

מילר מיוחסת מכל הכיוונים – בתו של ארתור מילר וזוגתו של דניאל דיי-לואיס. אך הודות לעבודתה המוערכת וארוכת השנים, בנתה שם בזכות עצמה וגם קשרים. לדוגמה: ג'וליאן מור, שמככבת לצד גרוויג בסרט, היא אחת מחברותיה הטובות. "שלחתי לה את התסריט מיד לאחר שסיימתי אותו", מספרת הבמאית. "היא הסכימה, לדעתי, משתי סיבות: גם כי אהבה את הרעיון של לשחק אשה שלוקחת את מה שהיא רוצה, וגם בגלל שזה תפקיד קומי, מהסוג שלא עשתה כבר זמן רב, אף שרצתה בכך".


איך היתה העבודה עם ביל היידר ומיה רודולף, המגלמים כאן תפקידי משנה?

"שלחתי לביל את התסריט ואז התקשרתי לשכנע אותו לקבל התפקיד, והוא אמר לי 'את יכולה להפסיק לדבר, אני בפנים'. אמרתי לו שאם ירצה בכך, יוכל לאלתר, ובתגובה הוא ענה לי 'בבקשה אל תתני לי לאלתר. התסריט הוא כמו שמיכה חמה בשבילי'. מאוחר יותר דיברתי עם מיה, שהיא חברה טובה שלי כבר כמה שנים, וגם היא אהבה את הרעיון והסכימה להצטרף. אני שמחה שהם שניהם בסרט, כי הם כל כך מצחיקים יחד".

השיחה עם מילר מתקיימת בפברואר האחרון, כמה שבועות לפני טקס האוסקר, בו כל המועמדויות בקטגוריות הבימוי הוענקו לגברים. "הבעיה היא לא האקדמיה, אלא התעשייה: מלכתחילה, לא מספיק נשים מקבלות הזדמנויות לביים", אומרת הקולנוענית. "אני מאמינה שהמצב עוד ישתפר, אבל זה ייקח הרבה זמן. העצה שלי לנשים היא לעשות כמוני, ולכתוב את החומרים שלהן בעצם. הן לא יקבלו תסריטים סתם ככה, אז הפתרון היחיד הוא ליצור אותן בעצמך".

נסיים בנקודת ההתחלה: תמיד תכננת שהשם של מגי יהיה גם בשם הסרט?

"האמת שבשלב מסוים כמעט קראתי לו 'בלבול', כי אני חושבת שבזה הוא עוסק: באותו בלבול בו כולנו שרויים כרגע. בעוד עשרים שנה, אנשים מן העתיד יוכלו לצפות בסרט ולהבין עד כמה הדור שלנו סבל מבלבול".