שנת 2013 היתה מוצלחת ביותר מבחינת ג'יימס וואן. הבמאי האוסטרלי ממוצא מלזי היה חתום אז על שני סרטי האימה הכי רווחים בה, "הרוע שבפנים" ו"לזמן את הרוע" (ושוב תודה למפיצים המקומיים, שהתרגום הכושל שלהם הצליח לבלבל את הצופה הישראלי).
עד אז, וואן עבד בשירותם של אולפנים בינוניים בסדר גודל הוליוודי, למשל ליונז גייט או ניו ליין. אך לאחר ש"לזמן את הרוע" גרף יותר משלוש מאות מיליון דולר, מקבלי ההחלטות של האולפנים הגדולים יותר כבר לא היו יכולים להתעלם ממנו. יוניברסל היו הראשונים לשים בהם את מבטחם, והפקידו בידיו את המפתחות לפרק השביעי בסדרה דורסת הקופות "מהיר ועצבני", שהגיע לאקרנים בשנה שעברה. מיליארד וחצי דולר מאוחר יותר ההימור שלהם התגלה כמוצדק.
ברוח הימים, השלב הבא בטיפוס של הבמאי בגרם המדרגות ההוליוודי הוא סרט קומיקס. דבר זה יתרחש ב-2018, השנה שבה אמור להגיע לאקרנים "אקווה מן", שוואן יביים בשירותי DC קומיקס ואולפני וורנר. בינתיים, רגע לפני שאחד מיוצרי האימה המשפיעים ביותר של המיליונים הנוכחי ייבלע בידי המיינסטרים, עלה כאן לאקרנים בסוף השבוע האחרון "לזמן את הרוע 2" פרי עטו.
אם אתם עדיין מבולבלים, נזכיר ונבהיר כי מה שמבדיל את סדרת הסרטים הזו מסרטי "הרוע שבפנים" היא התבססותה על אירועים שקרו במציאות לאנשים שהיו באמת. האנשים האלה הם אד ולוריין וורן, שניים מחוקרי התופעות העל-טבעיות המפורסמים בארצות הברית.
מעלליהם של השניים היו השראה לאין ספור ספרים וסרטים בז'אנר האימה. כך, למשל, חקירתם את מה שנודע כאימת אמיטוויל הפכה לרומן מצליח, שכשלעצמו היה בסיס לסדרת סרטים די כושלת בין הסבנטיז לתחילת שנות האלפיים, ואז לעיבוד מחודש וסתמי ב-2005.
הפרק הראשון של "לזמן את הרוע" (שהוליד גם ספין-אוף לא מוצלח בשם "אנאבל") הביא לאקרנים ב-2003 את סיפורה העגום של משפחה מרוד איילנד. בניה ובנותיה סבלו מנחת זרועה של מכשפה, שהתאבדה בביתם בסוף המאה ה-19. מדובר היה בסרט רוחות יעיל, אך לא ברמה שהורגלנו אליה מהאיש שהביא לנו בין השאר את "המסור" המופתי ו"דממת המוות" המשובח.
ההמשכון הטרי, שנקרא פשוט "לזמן את הרוע 2", שולח אותנו אל לונדון הקרה, שם אנו עושים היכרות עם משפחת הודג'סון קשת היום. המשפחה, שכוללת אמא, שתי ילדות מתבגרות ושני ילדים קטנים, נאלצת להתמודד עם רוח רפאים הטוענת כי ביתם הוא ביתה ועושה כל שביכולתה כדי להבריח אותם משם.
חציו הראשון של "לזמן את הרוע 2" מוקדש מצד אחד לתלאות שחווים הגיבורים הקולנועיים החדשים בסדרה, ומצד אחר למחיר הנפשי הכבד שאד ולוריין וורן מיודענו עדיין נאלצים לשלם בעקבות חקירותיהם בעבר. החלק הבריטי עשוי בצורה מבריקה, וג'יימס וואן מצליח להפיח חיים גם בקלישאות חבוטות דוגמת רהיטים זזים וקולות מפחידים. מדובר בטור דה פורס של בימוי אימה מהסוג המקפיץ ביותר.
יתרון נוסף הוא עבודת המשחק: את אם המשפחה מגלמת פרנסס או'קונור, הזכורה לטוב מן הסרט "מנספילד פארק" וכן מן ה"הנעדר", המיני-סדרה המשובחת מבית ה-BBC, והן היא והן השחקנים האלמונים יותר שמגלמים את ילדיה מספקים תצוגות אמינות באופן יוצא דופן לז'אנר.
כמו כן, הסרט גם יוצא נשכר מכך שוואן אינו משתמש באפקטים ממוחשבים, שלרוב שולפים את הצופה מן החוויה הקולנועית הטוטלית. כאן זה לא קורה: האימה לא נובעת מטריקים טכנולוגיים, אלא מתנועות מצלמה אפקטיביות, עריכת סאונד מלחיצה ותגובות אותנטיות של הדמויות לסביבתן. כל זה מעצים את תחושת החרדה של הקהל בזמן הצפייה.
ככל שהסרט מתפתח, כך גם השמועה על הבית הרדוף בלונדון עושה לה כנפיים, והכנסייה, שלה יחסים טובים עם זוג החוקרים, מבקשת מהם לשים פעמיהם ללונדון ולעזור למשפחה המסכנה. לורן וורן, שוב בגילומה של ורה פרמיגה, היא הרוחנית מבין השניים ואוחזת בכוחות שמאפשרים לה לתקשר עם שדים ורוחות מן העולם שמעבר. אחד מהם, שד גרוטסקי ומבעית הדומה לנזירה שעלתה מן השאול, חודר פעם אחר פעם לחלומותיה.
לורן מנסה לשווא לשכנע את שותפה לחיים המקצועיים והאישיים לוותר על כל סיפור חקר העל-טבעי לפני שיהיה מאוחר מדי והדבר יהרוס את שניהם, אך נופלת על אוזניים ערלות. כמו בפרק הקודם, גם כאן מגלם את בעלה פטריק ווילסון, השחקן בעל הפנים הכל אמריקאיות והלוק הכללי של השכן המשעמם ממול, והוא ממשיך למצב את עצמו כאחד השחקנים האהובים על כותב שורות אלו, וכנראה גם על ג'יימס וואן שליהק אותו אף לתפקיד הראשי בשני הסרטים הראשונים בסדרת "הרוע שבפנים". פתאום הבלבול של המפיצים המקומיים נראה מובן קצת יותר.
עם הגעת הזוג וורן לבית משפחת הודג'סון בלונדון, מתחיל חציו השני והקצת פחות מוצלח של "לזמן את הרוע 2". במערכה זו, הוא כבר פחות סרט אימה ויותר מותחן בלשי, בו הגיבורים מנסים להבין מיהי באמת אותה רוח שמטילה טרור על המשפחה הבריטית והאם יש כזאת בכלל. הספקנית הראשית מתגלה כדמות קצת מיותרת בשם אניטה גרגורי (השחקנית הגרמנייה פרנקה פוטנקה, הזכורה מ"ראן לולה ראן"), שמתעקשת לקלקל את החגיגה וטוענת כי מדובר באחיזת עיניים של אם המשפחה במסגרת ניסיונה לקבל דירה בחינם מהעירייה.
לא הכל מושלם בסרט. למשל, הוא מפספס את ההזדמנות להתמודד עם הבדלי התרבויות בין האורחים האמריקאים ומשפחה בריטית מן המעמד הנמוך. וואן משום מה לא מתייחס לכך, ומעבר למבטאים השונים, אין הבדל בהתנהלות של הדמויות. למרות זאת, ובעיקר בזכות חציו הראשון והמצוין, "לזמן את הרוע 2" ניצב כשדרוג מבורך לסרט הראשון.
כמו כן, ההמשכון כבר הבטיח את מקומו ברשימת סרטי האימה הטובים של 2016. בניגוד לקודמו, שהיה יעיל בעיקר על המסך הגדול, אבל קצת קמל בצפייה ביתית, הוא כבר מסתמן כסרט שיכול לעבוד היטב גם בסלון חשוך. ניתן רק לקוות שבין שובר קופות עתידי אחד למשנהו, ימשיך ג'יימס וואן לספק פניני אימה איכותיות לחובבי האימה הצמאים להן. כי הרי בסופו של דבר, הם אלו שהביאו אותו עד הלום.