פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טעון קיפוח 88: מרגלית צנעני עדיין ז'ונגלרית

      השיר החדש של מרגול מעיד על האומץ שלה, שלמה ארצי מתמזרח קלות ביחד עם ישי ריבו, ניסים גרמה דוהר על חטיפת ילדי תימן ושקד קוממי עושה חשק ללכת למימדיון. הטור הים-תיכוני של רועי בהריר פרל

      טעון קיפוח 88: מרגלית צנעני עדיין ז'ונגלרית
      צילום: גבריאל בהרליה

      (בסרטון: מרגלית צנעני שרה "רחוק מכאן")


      מרגלית צנעני - "רחוק מכאן" (4:03)

      מרגול אמיצה. גם עכשיו, אחרי 45 שנות קריירה, ניכר שאוחזת בה מחויבות פנימית עמוקה להוכחה עצמית. קשה מאוד שלא להתפעל מעצם העובדה שמרגול עדיין בוחרת בדרך הקשה והמאתגרת אל הלהיט הבא שלה - הדרך הנקייה, האינטימית, הבלתי אמצעית, שבה המבצע נושא על כתפיו את מלוא כובד השיר.

      באופן טבעי, זמרים וזמרות שחרכו במות ומיתרי קול במשך שנים רבות נאלצים, או מרשים לעצמם, להסתתר מאחורי אלמנטים עיבודיים ואפקטים ווקאליים ו/או להישאר בין גבולותיה של אוקטבה בטוחה אחת. מרגול מוותרת על הפריבילגיה הזאת וממשיכה לשיר כמעט כרגיל, עם אותה כריזמה, אותן ויברציות משכנעות וקצת פחות חדות וצלילות - אבל מה לעשות, בכל זאת עבר זמן.

      הניצחון הלא קטן הזה מורגש במיוחד בבית ובפזמון הראשונים של "רחוק מכאן" (מלים ולחן: אסף צנעני, הבן המוכשר), שבהם היא מלווה בפסנתר בלבד ורוכבת בגאון על טקסט של ההעצמה נשית בסגנון גלי עטרי ("מי יכול להבין את מי שאת וכמה את סופגת / תמיד ידעת להבחין בין טוב ורע ומה יביא לך שקט") ולחן מבטיח.

      הבעיה היא שאחר כך, בבית השני, ההבטחה הקומפוזיטורית הזאת מתפוגגת, את מקומה תופסים מהלכים מלודיים צפויים ומשומשים, ובבית השני, אבוי, נכנסים לתמונה גם תיפוף צ'יזי וכלי נשיפה חסרי קשר ופשר. חבל, כי באמת, היה כאן פוטנציאל רציני ל"עץ ירוק מפלסטיק" חדש - אבל גם ככה, עם בית אחד ופזמון אחד מצוינים יש הוכחה די ברורה לכך שמרגול עדיין ז'ונגלרית, מותר להיות מבסוטים. אפילו כדאי. זה טוב ללב.

      (שלושה כוכבים)

      שלמה ארצי וישי ריבו - "והאמת" (3:51)

      בזמן שאייל גולן מנסה להיות שלמה ארצי, שלמה ארצי לא ממש מנסה להיות אייל גולן, כי בכל זאת, יש גבול, אבל כן ממשיך, אחרי שאירח את דיקלה ב"מחמל נפשי", לקיים דיאלוג מוזיקלי עם צלילי המזרח בסינגל החדש מתוך "קצפת".

      החיבור בין ארצי לישי ריבו, בעל הכיפה השחורה, הוא בראש ובראשונה עדות נוספת להתקרבותו לדת לאחר שבכלי תקשורת חרדיים צפו לפני כמה שנים דיווחים על ביקוריו בבית הכנסת, אבל ייתכן מאוד שמסתתר מאחוריו גם אינטרס מקצועי: ארצי מודע היטב לכך שהוא נתפס בציבור כמוזיקאי כל-ישראלי שמייצג בשיריו את קול העם שמעריץ אותו, והוא גם בטח יודע שכדי להישאר כזה - ישראלי אותנטי, נכון ליולי 2016 - הוא צריך להתאים את עצמו לתרבות הישראלית המעודכנת, הפונה מזרחה והמונהגת בידי מירי רגב.

      לזכותו של ארצי אפשר להגיד שהמזרחי שהוא מוציא כעת מעצמו הרבה יותר אמין ומעניין מהשלמה ארצי המאולץ והפשטני שאייל גולן מצא לאחרונה בתוכו. לחובתו של ארצי אפשר להגיד שהכיוון החדש והמפתיע הזה מאבד את רוב האפקטיביות שלו נוכח הלחן השבלוני, הביצוע המזיע והעיבוד השמרני, שמעז לגעת רק בניואנסים ים-תיכוניים קלושים, באופן כמעט בלתי מורגש.

      כמו בדואט עם דיקלה, גם כאן עושה רושם שלמרות קשריו החדשים של ארצי עם הקב"ה ועם קסם המזרח, הוא עדיין שקוע עמוק מדי באהבה לעצמו, לסגנונו האישי ולהשפעותיו המוזיקליות משכבר הימים. נכון, גם ישי ריבו נמצא שם, עם קולו הזך, אבל מרוב מניירות שלמה-ארציות, דרושה אוזן די טובה כדי להיווכח שהוא נוכח.

      "אני עומד בגבול בת ים לבד", שר ארצי, "והאמת מתעתעת בי / מנגב דמעות, רוצה לחזור אל הבית בו מזמן התחלתי". זו לא הפעם הראשונה שבה הוא מביע משאלה כזאת, אבל הפעם, להבדיל מ"ליד הבית שגרתי בו", זה לא מגובה בלחן מספיק טוב ובכוונה מספיק טהורה כדי לייצר אמינות. זה סתם עוד שיר של שלמה ארצי.

      (שני כוכבים וחצי)

      ניסים גרמה - "ילדי תימן" (4:55)

      אחותו של ניסים גרמה, האדם הכי תימני בארץ, נעלמה אי אז, בשנות החמישים. סיפור עצוב. הוריו אף העידו בעבר שהיו, בזמנו, ניסיונות רבים לחטוף גם אותו, ולכן הם "שמרו עליו עם אלות וטוריות", כלשון ההודעה לעיתונות.

      למרבה המזל, הניסיונות ההם לא צלחו וגרמה גדל, התפתח ולימים כבש את פסגות הזמר הים-תיכוני בתור תימני גאה, אבל עכשיו, כשמקשיבים לשיר המביך הזה, שנכלל באלבום של גרמה משנת 1998 ("מלאכי"), ומבינים שגרמה הוציא אותו שוב כדי לרכוב על המומנטום (כלומר, על העיסוק הנוכחי של התקשורת בילדי תימן), תחושת העצב שמלווה את הסיפור ההוא מוחלפת בתחושה עמומה של חוסר נעימות.

      הטקסט של חמוטל בן זאב חד-ממדי וחסר תחכום, אבל לפחות מביע באופן בהיר למדי את הכאב שחש גרמה נוכח היעדרותה של אחותו מחייו. "כל חיי בצל זיכרונך", שר גרמה, "בלבי את חיה ונושמת / מי את ומי משפחתך / אולי גם נשמתך מתקוממת".

      הצרה היא שהטראומה הזאת יושבת, משום מה, על עיבוד קצבי, משועשע משהו, ועל לחן דבילי במיוחד, שיוני רועה חיבר, ככל הנשמע, כשהיה בכיתה ב'. עם כל היגון והצער נוכח מה שאירע למשפחתו של גרמה ולמשפחות רבות נוספות בשנות החמישים, אין ברירה אלא להודות שהשיר הזה - ובמיוחד הוצאתו המחודשת, לרגל הנסיבות - רק מוסיף עוד יגון ועוד צער לסיפור.

      כשילדה נעלמת פתאום לאבא ואמא זה כואב, אין ספק, אבל כשאחיה עושה מהכאב הזה חלטורה זה כואב לא פחות. בעיקר באוזניים.

      (כוכב אחד)

      שקד קוממי - "יום בלי עבודה" (3:48)

      הקליפ הקייצי ל"שירו" החדש של שקד קוממי, או איך שלא נקרא לדבר הקליט והמיימי הזה, נורא עושה חשק ללכת למימדיון. צריך רק לקוות, להתפלל לאלוהים, שהחבר'ה מהקליפ לא יהיו שם באותו יום, כי הם עושים הרבה יותר מדי בלאגן.

      קוממי שר על עשיית חיים במהלך "יום בלי עבודה" עם בחורה שהיא "כמו פרינססה, רק רוצה לשלוט פה בהכל" ואוהבת שהוא "מסמס 'יפה שלי'". סביר להניח שיהיו לו עוד הרבה ימים בלי עבודה ברגע שיוותר על האפקטים המאסיביים שמוצמדים לקולו בשיר הזה, ואז הוא כנראה יישמע קצת פחות עולץ, אבל בינתיים הכל טוב, ברוך השם, והפזמון הזה מסרב בתוקף לצאת מהראש, אז יאללה, נשתגע איתו קצת במים הרדודים של בריכת הגלים. אז מה אם יש שם קצת פיפי. שטויות, זה חלק מהכיף.

      (שני כוכבים)