טעון קיפוח 80: פאר טסי קצת נמאסי

עטיפת האלבום החדש של פאר טסי מסקרנת. לראשונה אי פעם, יוצא בארץ אלבום ים-תיכוני שעל עטיפתו לא מופיע צילום תקריב של הזמר/ת. טסי מצולם שם ממרחק מה, בפרופיל, כשהוא יושב ומרוכז במשחק קלפים עם אישה מבוגרת במקום שנראה כמו חדר אוכל של בית אבות. הצילום הזה, כמו העובדה ששם האלבום ("מה נשים רוצות") לא מנוסח בצורה של שאלה, מסביר הכל: נשים רוצות את פאר טסי. נשים. לא נערות, לא בחורות, לא צעירות - נשים.

המסר הזה לא חדש - הוא כבר נוסח יפה מאוד ב"דרך השלום" - אבל כאן הוא מתחדד: פאר טסי, בעצת מנהליו ויועציו, מרכיב לעצמו באלבום הזה תדמית של ג'יגולו, נער ליווי, קאובוי של חצות. זה נשמע קצת זול, סליזי, אבל טסי לוקח את המקצוע שלו ברצינות ומנסה, באמת ובתמים, לחדור לעומק התודעה הנשית. חלק מהשירים החדשים שלו (למשל, "צאי אל העולם" ו"תחיה את החלום") לגמרי היו יכולים להיות גם שירים של גלי עטרי.

בניגוד לכל חוקי הז'אנר, טסי מפנה את עצמו ממרכז הבמה לטובת משהו אחר (נשים) - מה שא לידי ביטוי גם בחוברת הדיסק, שם הוא מישיר מבט למצלמה רק באחת מתוך חמש תמונות שלו (מדיום-שוט שמתעד אותו בטוטאל-לוק בגווני קקי). במודע או שלא במודע, הריחוק הפיזי הזה מסמל את הקול של טסי: מהוקצע, מדויק, צלול, חזק, ברור ואפקטיבי מאוד בפסטיבילי זמר (לא בכדי זכה טסי בפסטיבל הזמר והפזמון בשנת 2013), אבל מתקשה מאוד לרגש, לחמם, לפגוע, לחדור ללב.

הקרירות הזאת, המהולה ביהירות קלה, שבאה לידי ביטוי בראיונות המצולמים עם טסי, מורגשת גם בשירים עצמם: אפשר, ורצוי, ליהנות מהם, אבל רק עד גבול מסוים - זה שבין הנאה להתרגשות. לזכותו של יעקב למאי, המעבד הבלעדי (של כולם), צריך להגיד שמלאכת ההסוואה, או הטשטוש, שיצר מרשימה במיוחד - בין אם בניסיונות העיקשים להוציא מטסי את זמר החאפלות מהאייטיז שהוא לא (למשל, ב"סטאלה" הכיפי והמג'נוני, ב"תוציא תוציא" המזכיר את חיים משה, וב"ג'ננתי" החוזר לשורשים) ובין אם במעברים הוירטואוזים מקצב קאריבי לסולו בוזוקי ("חתול וגיטרה"), מספייס-רוק לסינתי בלקני ("המשחקים שלי") ומדאנס ים-תיכוני ("משקה יקר") לאמצע הדרך ("תחייה את החלום").

בהיעדר לב מספיק גדול וזהות מספיק מובחנת, כמעט הכל קם ונופל על האסתטיקה, על העיבודים: כשהם לא מעניינים ("צאי אל העולם") או לא ברורים ("על הגדר"), התוצאה היא פילרים מיותרים, אבל כשהם עובדים, לפעמים זה אפילו הופך את הבעיה של טסי ליתרון. ב"ג'ינסים קרועים", למשל, טסי אף מצליח - דווקא בשל היותו פרווה - להביע מחאה תרבותית: את הבתים הוא שר שם לרקע מקהלה עמומה, כאילו בשירה בציבור, ובפזמון הוא עובר לחינגה יוונית. כלומר, פולש במכוון לטריטוריה "אשכנזית" וטוען - במובלע, תוך הסתייעות בעיבוד רטרו - שהיא לא הייתה אמורה להיות כזאת.

"ג'ינסים קרועים" הוא השיר הכי טוב באלבום, אבל גם הטוב שבו לא מזיז הרבה בפנים, בנשמה, בבסיס האם של המוזיקה הים-תיכונית, כך שתוחלת החיים שלו מוגבלת מראש. בכלל, עם כל הכבוד לתחכום, לחדשנות ולפמיניזם של פאר טסי, כבר עכשיו, באלבומו השלישי, הוא די נמאסי.

(שלושה כוכבים)

באמת לאן הגענו. אייל גולן, מלך הפופ הים-תיכוני, נשמע בדיוק, אבל בדיוק, כמו שלמה ארצי - מלך החיות, מלך ההרים ומלך העולם. הלחן, העיבוד, הקצב, המצלול, הנימה - הכל נשמע כמו האיש ההוא, ששאל פעם "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?", וכעת מקבל תשובה: פה, בשיר הזה, וקוראים לו אייל גולן.

גם הטקסט (אבי אוחיון) משתדל מאוד להתנהג כמו יציר כפיו של מקבילו האשכנזי של גולן, אבל דלותו התחבירית, הלשונית והרעיונית מסגירה את האמת: שלמה ארצי אולי כותב, בעיקר בשנים האחרונות, בטכניקה דומה של תיאור מצבים, אירועים ותחושות שנצמדים לריאליזם, לארציות וליום-יומיות, אבל הוא בחיים לא היה מוציא תחת ידו שורות עד כדי כך סתומות עם חריזה עד כדי כך מאולצת, כמו למשל "ושוב ברדיו מדברים על אהבה ועל שטויות / על עוד זמר שמתחתן בעזריאלי / אני קורא לך אהובה אולי כדאי לך לנסות / כי רק איתך זה באמת קורה לי". בכל זאת, עם כל ההסתייגויות המתבקשות, ארצי, להבדיל מאבי אוחיון, יודע לכתוב.

גם בשיר הזה, כמעט מיותר לציין, נשמע שגולן מתכתב עם התקשורת השותה את דמו מאז פרשת הקטינות, ומאשים אותה, כ"סרט נע של פרסומות", במקום את עצמו, בכך שנוצר פה "געגוע לתמימות שכבר אבדה ולא תחזור". הצדק, יש לומר, עמו: גם עכשיו, כשהוא מחופש לשלמה ארצי, קשה מאוד להאמין לו.

(שני כוכבים)

עוזיה צדוק, ילד טוב עם קול של מלאך, מודה לאלוהים על כל מה שהוא עשה בשבילו עד כה (זכייה ב"בית ספר למוסיקה", סינגל ראשון מצליח, אמא, אבא וכו') ועל הדרך גם מבקש ממנו סליחה. על מה סליחה? הוא לא מפרט, כי בטח לא נעים לו מאיציק דדיה, שכתב והלחין את השיר הבינוני, המשעמם והלא מרגש הזה. אפשר להניח שאלוהים יסלח לו על זה, שכן הוא רחום וחנון, אבל מיד אחר כך, כשאף אחד לא ישים לב, יעביר תחנה.

(כוכב אחד)

מגמת הליקוק לקלאסיקות האשכנזיות נמשכת: אחרי הקאבר של אוריאל שי ל"אני בא" של שלמה ארצי ואלבום הקאברים שהוציא ליאור פרחי לשירים שעליהם גדל, מגיע אלי לוזון ומבצע את זממו ב"צליל מכוון" של יצחק קלפטר. המגמה הולכת והופכת לטרנד.

הבעיה בביצוע הזה היא שלוזון עושה לעצמו עבודה קלה מדי. במקום לקחת את הצליל הזה ולכוון אותו קצת אחרת, בהשראת ההשפעות המוזיקליות שלוזון - זמר מזרחי מוערך וגאה שנוטה לתקוף אחת לזמן מה את רדידות הז'אנר - מזוהה עמן, הוא פשוט מבצע את השיר כמו שהוא, קומפלט, בלי שינויים בכלל, וחושב, משום מה, שמישהו באמת ירצה להאזין לקאבר חיוור, חסר ייחוד והצדקה, לשיר שהוא שמע כבר טריליון פעמים בטריליון שבתות בצהריים ברשת ג'. זה לא יקרה. הצליל של אלי לוזון אולי מכוון, אבל מיותר לחלוטין.

(כוכב אחד).