בסוף 1999, ערב הקאמבק המתוקשר של שלישיית האחים הנסון אחרי שלוש שנות היעדרות מהמצעדים, הכתובת לקריסה כאילו היתה על הקיר. רמת הציפיות מהם בארצות הברית מולדתם הגיעה לרמות חירפון כאלו גדולות, עד שהיה ברור שמשהו לא טוב יצא מזה. כל התקשורת האמריקאית היתה שותפה לשגעת הזאת. מהצהובונים שהביאו סיפורים מופרכים עם כותרות בדיוניות כמו "טיילור יוצא עם מוניקה לווינסקי" ו"זאק נהיה יותר גבוה מאייזק, לכן הוא לא יוצא מהבית", ועד לעיתונות המוזיקה הרצינית שדיווחה באובססיביות על הנעשה באולפן ההקלטות שלהם ("בק ביקר באולפן בזמן ההקלטות שלהם. האם יהיה שיתוף פעולה?", "המפיק של רינגו סטאר עובד על האלבום החדש שלהם").
הלחץ הזה לא הגיע משום מקום. שלוש שנים לפני כן הרוק האמריקאי היה בשפל הכי גדול שלו בהיסטוריה. קורט קוביין התאבד והשאיר אחריו חלל בלתי ניתן למילוי, גיבורי הגראנג' האחרים פנו לאיזוטריה, הכוכבים הגדולים של הסבנטיז והאייטיז החלו להזדקן. הכי גרוע בריטניה חזרה להיות המרכז של סצינת הרוק, בין השאר בזכות אלבומי מופת רוקיסטיים שיצאו באותה תקופה כמו "OK Computer" של רדיוהד, "Urban Hymns" של ה-Verve, האלבום "Blur" של בלר (עם הלהיט "Song 2") ו-"Be Here Now" של אואזיס, אחד האלבומים הנמכרים של 1997.
ופתאום, מתוך כל השממון הזה שמוזיקת הרוק האמריקאי חוותה, הגיחו להם שלושה אחים מאוקלהומה, הצעיר מביניהם בן 12, המבוגר בן 17, ובאמצעות שילוב מקסים וסופר-קולי של אינדי, אמריקנה, פופ וסקראצ'ינג כבשו את העולם. הלהיט "MMMBop" הגיע למקום הראשון בכל מצעד אפשרי, האלבום "Middle of Nowhere" חצה את מכירות ה-12 מיליון עותקים והיה מועמד לשלושה פרסי גראמי יוקרתיים, והכי חשוב למרות שהנסון היו אמנם להקת פופ-רוק קלילה, זה הספיק כדי למלא את החלל ולהכריז באבסורדיות שלאמריקה יש גיבורי רוק חדשים. ילדי הפריפריה שהגשימו את החלום האמריקאי בזכות כישרון ועבודה קשה.
גודל הציפיות הבהיר ל-Mercury, חברת התקליטים שבה להקת הנסון היתה חתומה, ולכל שאר הצוות המקצועי שקשור ללהקה, שהאלבום "This Time Around" שיצא באביב שנת 2000, חייב להיות משהו מיוחד, משהו שלוקח את הלהקה צעד קדימה. הרעיון היה לשדרג את הנסון מלהקת הרוק הכיפית והצעירה שהיתה לכדי הרכב רוק-איצטדיונים מפלצתי סטייל U2, הצ'ילי פפרז ואירוסמית'. כדי להשיג זאת, הובאו למשימה מצד אחד מיטב הסטייליסטים שהפכו את הנסון מילדים פריקים לגברברים גראנג'יים, מסוקסים ואפלים, ומצד שני מיטב המוזיקאים והמפיקים, כאלה שעבדו עם בון ג'ובי, סווייד ואוזי אוסבורן, כדי שיקחו את הלהקה למחוזות ההופעה במגה-פסטיבלים.
הציפייה מהנסון יצרה עיוורון במדיה האמריקאית, וכשיצא האלבום, הביקורות עליו היו כל-כך נלהבות, שאפשר היה לחשוב שמדובר בדיסק ברמה של "סרג'נט פפר". "כן, מדובר באלבום להופעות איצטדיונים", דיווח ה-MTV. "לקט של קטעים מוצלחים", הוסיף הבילבורד הנחשב, ו"הנסון גורמים למתחריהם מתחום הפופ להישמע כמו ליצנים מוצצי גרבר", סיכם בנחרצות הרולינג סטון, מגזין הרוק הנחשב בעולם.
הבעיה היתה ש-"This Time Around" ממש לא היה "סרג'נט פפר". רחוק מזה. זה היה אלבום רוק אמצע הדרך די משעמם, ולמרות שהבאזז הראשוני גרם לסינגל הראשון שלו לטפס לטופ 10 בארצות הברית, בטווח הארוך יותר האלבום כשל במצעדים ובמכירות. הכשלון של "This Time
" שינה את הסטטוס של ההנסונים מ"העתיד של הרוק האמריקאי" ל"נערים היפים ששרו את MMMBop", כשההמשך היה לא פחות אכזרי. חברת התקליטים שלהם ביטלה עמם את החוזה, ואת שלושת האלבומים הבאים, שזכו לאפס עניין בציבור, הם הוציאו בצורה עצמאית.
כיום ההנסונים כבר לא כל-כך צעירים. אייזק כבר בן 35 ואבא לשניים. טיילור, הסולן היפה, הוא בן 33 ואבא לחמישה (!) ילדים, הבכור מביניהם, עזרא, הוא בן 15, הגיל בו אביו פרץ עם "MMMBop". האחרון, זאק הילדון המתוק, חצה השנה את גיל 30 כשהוא עם כרס קטנטונת ואב לשלושה.
חוץ מלגדל 11 ילדים, ההנסונים ממשיכים להופיע מדי פעם, מקליטים פה ושם שיר, אבל השוס הגדול בכל מה שקשור אליהם לפני שלוש שנים הם החלו לייצר בירה, כשפתחו מבשלה אמריקאית קטנה הנושאת את השם "מבשלת האחים הנסון". הבירה שהם מייצרים נקראת בקריצה "מממהופס" (הופס כשות באנגלית) וההנסונים הסבירו שבעצם במשך עשרים שנה, שתי האהבות הגדולות שלהם הן מוזיקה ובירה, אז למה לא לשלב? כחלק מקידום המכירות של הבירה, כל מי שקונה בקבוק של "מממהופס" מקבל קוד להורדת שיר של הנסון חינם אין כסף. לא נשמע מפתה? ביקורות אומרות שהבירה שהאחים מייצרים, מזן ה"פייל-אייל", בכלל לא רעה, מה שקשה להגיד על המוזיקה שהם יוצרים כיום.