שאלה:
מכירה את זה שכשחולים לא זוכרים איך זה להיות בריאים? ככה אני מרגיש בכל פעם שאני נתקע עם הכתיבה. אני בטוח שזהו, הפעם הלך עלי, לא יהיה לי פתרון, והספר הזה לא יגמר לעולם. אולי יש לך ערכת חילוץ?
הלפ,
דובי.
תשובה:
דובי יקר,
ואחרי יומיים מבריאים ולא זוכרים איך זה להיות חולים, נכון?
כשאתה תקוע אתה בטוח שהדרך קדימה פשוט אינה קיימת, למצב אין תכלית או תוחלת, כל שכן פתרון. ואז, כשפתאום מגיע ההבזק שמראה לך איך לצאת מזה, אתה שועט קדימה ולא מבין מה לא הבנת קודם.
פול אוסטר אמר פעם שחרדות מתעוררות אצלו עם כתיבתו של כל ספר חדש. המראיין שאל אותו כיצד יתכן שלסופר עטור צל"שים כמותו יש חרדות? הרי יש לו קבלות על יכולותיו. אוסטר השיב שהוא יודע שהוא י?דע לכתוב את הספר הקודם, אך איך יוכל לדעת שהוא יודע כיצד לכתוב את הספר הנוכחי...
רואה? אם הוא חרד אז אני בטח ובטח.
חרדות, ספקות ומלכודות הם חלק מובנה מתהליך של יצירה בכלל וכתיבה בפרט, והכלי הראשון לטיפול וחילוץ ממצב של תקיעות בכתיבה הוא התייחסות נכונה לכך שנתקעת. אני לא מכירה יוצר שזה לא קורה לו מדי פעם, לא סביר שיש כזה. בוא ניזכר בנחמן שי מפציר בנו לשתות מים, נחליט שקודם כל נושמים עמוק ונרגעים, כדי שנוכל להיחלץ משם.
לנשום זה המקסימום שאני יכול, להירגע זה כבר מוגזם.
נסתפק בנשימה בלית ברירה. עכשיו הוראות הפעלה (לחיים) ולכתיבה: למזלנו, המחקרים בנושא חשיבה אפקטיבית ופתרון בעיות מגדירים שלב מבורך שנקרא אינקובציה, שתקף ונכון ביחס לתהליכי יצירה וכתיבה. קרה לך שניסית לפתור משהו, הסתבכת, ואז החלטת לעזוב ולהשאיר למחר?
ברור. תמיד משאיר למחר.
במקרה הזה דחיינות משתלמת. למחרת, הפתרון מגיע, כאילו משום מקום. איך ולמה? כשאנחנו עוזבים ומשחררים, הניסיון המודע למצוא פתרון מתחלף בעבודה לא מודעת, תת ההכרה שלנו ממשיכה לדגור על הפתרון וכשהוא מבשיל הוא עולה למודע.
ואם מחר זה לא?
אם גם מחר הפתרון עדיין לא יגיע אתה ממשיך לדעת שהוא כן יגיע, באמונה מלאה ובביטחון, ובינתיים עובד אחורה: קורא שוב, משכתב, עורך, מגיה, או מתקדם קדימה בנתיבים, עלילות משנה, או דמויות שכן פתוחים לך. אלה הם שלבים חשובים לכשעצמם.
זה נורא מייאש, את יודעת? להיות תקוע בלי לראות כלום מסביב, ולחזור ולומר לעצמך 'יהיה בסדר'.
אלוהים אי פעם חתם בפניך כאן, כאן וכאן בכתב ובשלושה העתקים שהכול יהיה תמיד בסדר? ובכל זאת, הנה הגענו עד הלום, ובסך הכול היה אפילו יותר מבסדר. העניין הוא שבניגוד לדברים אחרים, שמכורח המציאות אין לנו ברירה אלא לשנס מותניים ולהתגייס למענם, הכתיבה היא סוג של מותרות, ולכן גם הייאוש יותר נוח.
אז איך מתגברים עליו?
כמו שמתגברים על כל ייאוש או רפיון ידיים, מגייסים ביטחון וכוחות פנימיים. אתה חייב להאמין בסיפור שלך, בעצמך, ביכולת שלך לכתוב, בזכותך להתבטא, מבלי שאף אחד חתם לך על שום מסמך. מעשית זה אומר פשוט להמשיך לכתוב. מבלי לראות את סוף המסלול, עדיין. כשאתה מעורב בסיפור שלך, עובד עליו, מהרהר בו, הפתרונות מגיעים. לרוב בשעת צחצוח שיניים או הדחת הכלים. פשוט תמשיך לכתוב.
אוולין לוי היא מנחת סדנאות לכתיבה יוצרת, עורכת ספרות, מנהלת הוצאת סטימצקי, דוקטורנטית בחוג לספרות באוניברסיטת תל- אביב.