זה שאתה מוזיקאי פופולרי לא אומר שההופעות החיות שלך מרשימות, וזה שאתה יוצר סרטים המביאים המונים לאולמות לא אומר שאתה מיטיב לתקשר איתם גם בחיים האמיתיים. כמו זמרים, יש קולנוענים הקמלים ברגע שהם מפסיקים להסתתר מאחורי המצלמה, ויש כאלה שמתגלים אז במיטבם. קוונטין טרנטינו, ללא ספק, משתייך לקבוצה השנייה: הברוס ספרינגסטין של הוליווד; אדם שחי את הקהל שלו, שחי בשביל הקהל שלו.
הוכחה נוספת לכך קיבלנו בערב שישי האחרון, עת ערך טרנטינו מפגש עם הקהל בסינמטק ירושלים במסגרת פסטיבל הקולנוע הבינלאומי שנפתח במקום ביום חמישי, ויימשך עד סוף השבוע הבא. הבמאי האמריקאי לא בא לכאן כדי לקדם פרויקט חדש, אלא סתם בשביל הכיף: ואין דבר שהוא אוהב יותר לעשות מאשר להתקשקש עם חובבי סרטים שכמותו.
את האולם מילאו מאות כאלה, בגילאים שונים ומנקודות שונות ברחבי הארץ במהלך הערב התבקשתי לסדר טרמפים לתל אביב, לקיבוצים בדרום ולקריות, למשל. כולם היו חסידי הבמאי או עכברי סינמטקים, שהתרגשו מן האפשרות לחלוק רגע אינטימי יחסית עם אחד הקולנוענים החשובים והמשפיעים של חצי היובל האחרון, אם כי לא ניתנה אפשרות להציג לו שאלות: הדיון נוהל בידי בויד ואן הוי, עיתונאי בלגי העובד בכלי תקשורת הוליוודיים.
אופיו זה של הקהל נבע מן המהלך הנכון והאמיץ של הפסטיבל, שיכול היה בנקל למלא את האולם באוכלי חינם לא קשורים למיניהם, אך עמד בפני הלחצים ולא חילק הזמנות. כמעט כל מי שהיה באולם, לפיכך, שילם במיטב כספו והגיע לא כדי לראות ולהיראות, אלא מתוך חיבה אמיתית לטרנטינו ותשוקה לסרטים.
וזה הורגש. מדובר היה באחד מאותם ערבים נדירים, בהם יש התאמה מוחלטת בין מי שעל הבמה והקהל שלו. זה הורגש באוויר וזה הורגש בגישה של טרנטינו, שניכר כי באמת ובתמים מאמין בדבר אחד פשוט: הוא, הקולנוען המפורסם, והצופים שבאו לראותו, אינם אלא המשך של אותו צינור, שני צדדים שונים של אותו דף; דף שכתוב עליו "אנחנו אוהבים קולנוע".
ומעבר לכל התחושות והאמוציות, היתה גם השיחה כשלעצמה. המנחה הבלגי עשה בה עבודה מהוקצעת, בלי להביך או לשעמם לרגע במשך חמישים דקות, אבל לבחירה בו גם היתה משמעות חיובית פחות. לו הפסטיבל העמיד מול טרנטינו קולנוען ישראלי, למשל, לשיחה ביניהם על במת ירושלים אולי היה איזשהו ממד מיוחד, שיבדיל אותה מאלפי דיונים קודמים שניהל הבמאי. תחת זאת, קיבלנו דיאלוג מנותק למדי מן ההקשר בו התקיים, עם שאלות שהבמאי כבר נשאל ותשובות שהוא כבר ענה, ולמעשה קשה לדלות ממנה ציטוטים שלא חזרו על עצמם במאות ראיונות קודמים של היוצר.
ובכל זאת, היו כמה רגעים בהם הקהל הנלהב מלכתחילה צחק או מחא כפיים בהתלהבות גדולה במיוחד. למשל, כבר בתחילה, כשטרנטינו ציין כי "בסופו של דבר, אני עושה סרטים בשביל עצמי. אני זה שאצטרך לחיות איתם כל חיי, אז מה שחשוב זה אם אני אוהב אותם". צחוקים נרשמו גם כשסיפר כי עמד כבר לגנוז את הפקת "ממזרים חסרי כבוד" כי לא מצא שחקן מתאים לדמותו של הקצין הנאצי, ואז כה התמלא בהוקרת תודה כשכריסטופר וולץ הגיע לפתע משום מקום וגאל אותו, עד ש"רציתי למצוץ לו. אף פעם לא ירדתי לגבר, אבל אם הייתי עושה כן זה היה בשבילו".
בתשובה היחידה שאיכשהו כן נגעה לביקור בישראל, הודה טרנטינו כי אנשים הנקרים בדרכו יורים לעברו ציטוטים רבים מספור מסרטיו, אך ציין כי בימים האחרונים, הישראלים מרבים לחזור על אימרת שפר אחת "Zed's dead baby, Zed's dead" מ"ספרות זולה", שמיד לאחר המפגש הוקרן בעותק 35 מ"מ מן הארכיון הפרטי של היוצר.
מעבר לכך, הרגע היחיד שהיה בו איזשהו ערך חדשותי הגיע כשטרנטינו נשאל על הצהרתו המפורסמת, לפיה יפרוש לאחר עשיית סרטו העשירי, ואז ענה תשובה שהיתה שונה יחסית מהצהרות קודמות שלו. "התכוונתי לכך", אמר, "אולי בגיל 75 אחליט שיש לי עוד סיפור לספר, אבל הסרט שאעשה בשל כך לא יעמוד על אותו מדף עם הקודמים. העשרה יישארו עשרה מה שלא יהיה".
אז כותרות ענק לא יצאו מן המפגש הזה. מה לעשות, טרנטינו אינו שרת התרבות או המבקר של גל"ץ ופחות מיומן ביצירת דיון ציבורי בישראל. כך או כך, זו לא היתה המטרה. העיקר כאן היה מפגש הפסגה בין הבמאי לעכברי הקולנוע, והאינטרקציה ביניהם הגיעה לשיאה בתום השיחה, רגע לפני תחילת ההקרנה. הבמאי נעמד אז ושאל "מי כאן לא ראה את הסרט?" (רק שתיים הרימו את היד), "מי כאן ראה את הסרט בשנת יציאתו?" ו"מי כאן לא נולד כשהסרט יצא"?. רק חסר היה שישאל מי פה לא זוכר איפה היה ברצח רבין כדי להזכיר לנו כמה אנחנו זקנים.
כמו רבים, גם אני זוכר את הפעם הראשונה בה צפיתי ב"ספרות זולה". זה באמת סרט המאפיין דור, ויפה היה לסגור מעגל ולצפות בו שוב, בנוכחות הבמאי עצמו. טרנטינו, חולה קולנוע שכמותו, נשאר כמובן להקרנה, וזאת לאחר שכבר ראה שלושה סרטים אחרים במהלך היום. ככה זה, כשאין לך פייסבוק, יש זמן לדברים החשובים.
בניגוד לטרנטינו, שהטריח את עצמו לכאן מלוס אנג'לס, יש עיתונאי קולנוע הלוקחים את העבודה שלהם כל כך ברצינות, עד שלא זכינו לראות את זיו פניהם באחד האירועים המקומיים החשובים בתחומם, ובמקום זאת בילו את סוף השבוע בכתיבת פוסטים עילגים ותמוהים. ההפסד כולו שלהם, כי בצד "ספרות זולה", התקיימו בו הקרנות בכורה של כמה וכמה יצירות ראויות תוצרת הארץ, המתמודדות כאן במסגרת התחרות העלילתית והתיעודית.
יש, או יותר נכון לומר, היו, מבקרי קולנוע הידועים בנטייתם לבטל כל מה שהוא לא הם: בבואם לקטול במאי ספרדי הם משווים אותו לבמאי ישראלי ממוצא ספרדי, כאילו שמדובר בעלבון; כשאשה צעירה עושה סרט הם תוקפים אותה באלימות ובפטרונות; וכשיש ביצירה קולנועית אלמנטים של מסורת, רחמנא ליצלן, כולנו צריכים לרדת למקלטים לפני שכבודם לוחצים על כפתור השלח.
מבקרים כאלה אולי היו מעקמים את האף מול "אבינו", סרטו השני של מני יעיש, בו הוא מממש את ההבטחה של עבודת ביכוריו, "המשגיחים", ומתגלה כאחד הקולנוענים הישראלים הטובים והמעניינים שפועלים היום. דרמת פעולה זו הוקרנה אמש (שבת) במסגרת התחרות העלילתית, ומאז הנצחון של איסלנד על אנגליה לא ליקקתי כך את האצבעות.
יעיש מציג כאן את סיפורו של אדם ירא שמים, שאשתו אינה מצליחה ללדת, והוא מוכן להרחיק במסע אל הצד האפל כדי לאפשר לזה לקרות. כה רחוק הוא הולך, עד ש"אבינו" ניצב כאחד הסרטים הישראלים הכי אפלים שנראו. פילם-נואר דובר עברית, עם סצינות מכות שלא היו מביישות את הטובים בסרטי ואן-דאם, אך עם עומק תיאולוגי ורגשי, ועם הופעה מחשמלת של התגלית מוריס כהן בתפקיד הראשי.
קצרה היריעה מלהרחיב כרגע. נמשיך לדבר על "אבינו" בכתבת הסיכום של הפסטיבל, וכמובן עם צאתו לאקרנים. אך כבר כעת אפשר להכריז עליו כאחד הסרטים הישראלים הטובים ובעיקר המהנים לצפייה של השנה, ונוסף להערכה ביקורתית וממסדית שהוא יכול וצריך לקבל, מדובר כאן גם בלהיט פוטנציאלי. 9 בסולם שביט!
אין גם מקום לכתוב בפירוט על סרטים אחרים שהוקרנו, ובכל זאת, הנה שלושה נבחרים מתוכם, כולם מן התחרות התיעודית, והנה כמה מילים קצרות עליהן לפני שתהיה הזדמנות נוספת לזמר בשבחם.
"הקרב האחרון של פפה": הטריילר
"גן הילדים" של ערה וחיים לפיד, בהפקת קשת, הוא "צל של אמת" החדש: סרט מבוים למופת, מרתק ומקריפ, המנסה לבדוק מה באמת קרה לפני כשני עשורים, עת הגננת הכי אהובה ברמת השרון הואשמה כי התעללה בילדים. קשה להוריד את העיניים מן המסך וקשה גם להכיל את הזעם שהצפייה מעוררת: כעס על איך שהמערכת עובדת, על איך שהמין האנושי מתנהל לפעמים, בג'ונגל שבו כל אחד מאיתנו הוא קורבן שרירותי פוטנציאלי.
"פוטו פרג'" בהפקת yes דוקו, הוא סרטו הראשון כבמאי של השחקן קובי פרג', שכמיטב המסורת של הדוקו הישראלי, הקדיש את עבודת ביכוריו למשפחתו, הלוא היא המשפחה הראשונה של עולם הצילום המקומי, וזאת בניסיון להבין את מקור הסכסוך בין האחים בה, ואולי גם לפתור אותו. כיאה לסרט על צלמים, הוא מצולם להפליא, וליופי החיצוני מצטרף גם יופי פנימי: בדיאלוגים בין היוצר למשפחתו יש כל כך הרבה אמת וקלאס, חוכמה ונשמה, כוח ורגש. טובי המחזאים היו מקנאים.
שתי היצירות הללו עוד ודאי יעוררו תהודה רבה במהלך השנה, וזה נכון גם לגבי "הקרב האחרון של פפה", מבית היוצר של ערוץ 8. מדובר בדוקו הארוך הראשון של מיכאל אללו, שהבטיח רבות בזמן לימודיו בסם שפיגל, וכאן פורע את השטרות.
בניגוד למשתמע מהשם, אין מדובר במסמך תיעודי על שחקנה של ריאל מדריד, כי אם בדוקו על פפה אללו, אביו של הבמאי, ועל מסעו חסר הסיכוי לראשות העירייה מטעם מרץ. אפשר לראות בזה סיפור אישי, אבל ניתן גם לראות ב"קרב האחרון" סרט על דעיכת החילוניות, השמאל והסוציאליזם בישראל, ובתור כזה הוא כמובן רלוונטי ומעניין עד מאוד גם למי שאינם בקיאים במערכת המוניציפלית הירושלמית. הלוואי כי כבר בקרוב, הוא ושלושת השמות האחרים שהוזכרו כאן ייחשפו לקהל הרחב, ונוכל לפטפט עליהם עוד.
"שיר האונס" מתוך אופרת הרוק "מאמי"
בצד הקרנות הסרטים הטריים, שפתוחות לקהל הרחב, מסתובבים בירושלים שלל אנשי תעשייה, מפתחים את הפרויקטים הבאים שלהם ומגייסים להם תמיכה בינלאומית. כך, נודעו פרטים על שתי הפקות עתידיות מסקרנות.
ראשית, מתברר כי קרן ידעיה ("אור") יוצרת עיבוד קולנועי ומודרני לאופרת הרוק "מאמי", אותה הגדירה כ"כאחד הטקסטים האנטי-מלחמתיים הכי יפים וחשובים שאני מכירה". לפי הפרסום ב"סקרין", בכוונתה של היוצרת להתקין את הסרט עד אביב 2017, כך שהוא ייצא לרגל ציון 50 שנה למלחמת ששת הימים ולכיבוש.
כמו כן, התפרסם כי דודו טסה ונטע אלקיים ייקחו חלק בהפקה, וכי הלל מיטלפונקט, מי שכזכור כתב את "מאמי", נתן את ברכתו לפרויקט וייעץ לו.
ואם הידיעה הזו עשתה לכם תיאבון מבורך לעוד קצת קולנוע פוליטי, תוכלו להשביע אותו בחדשות שערן קולירין ("ביקור התזמורת"), המציג בפסטיבל את עבודתו החדשה והמשובחת "מעבר להרים ולגבעות", עמל כבר על סרט אחד עיבוד ל"ויהי בוקר" של סייד קשוע, על עיתונאי ערבי-ישראלי החוזר לביקור בכפר הולדתו ומוצא עצמו כלוא בשם בשל עוצר של צה"ל. אפשר כבר להזמין AIRBNB לקאן.
הרגע הגדול אי פעם: הראסיה של זידאן
למרבה החוצפה, גמר היורו לא יגרום לפסטיבל לעצור היום מלכת, וההקרנות בו ימשיכו גם הערב. דבר זה יציב דילמה בפני מי שאוהבים באותה מידה את הכדור העגול והמסך הגדול למשל נדב לפיד, שהציג אמש בירושלים את סרטו החדש והמהולל, "יומנו של צלם חתונות", וקיבל כתבה של עמוד ב"סקרין" על עבודתו הבאה, אותה יצלם בצרפת בתקציב גבוה.
כמו ארי פולמן לפניו, לפיד החל את דרכו כעיתונאי כדורגל, ועד היום מקפיד לא לפספס משחק. נוסף לכך, הוא אוהד שרוף של נבחרת צרפת מגיל חמש, כך שרק התבקש לתפוס אותו על המרפסת לשיחה קצרה על הדשא, המסך ומה שביניהם.
קודם כל, מה ההימור שלך להערב?
"בתור מישהו שהוא גם אוהד הפועל תל אביב, אני פסימי מטבעי, אז בא לי להגיד אחד-אפס לפורטוגל. אבל האמת? יש לי הרגשה שזה שלנו. שתיים אפס צרפת".
מה תעדיף, לזכות בדקל הזהב או שהפועל תזכה בליגת האלופות?
"אהיה כנה ואענה לך, עם הרבה רגשות אשם: דקל הזהב".
מי מבין שחקני הכדורגל ביורו הכי מתאים להיות שחקן קולנוע?
"פול פוגבה. שחקן שנראה כמו רקדן, שנראה כמו אל. אישיות מגולמנית, מסובכת".
אם עולם הקולנוע היה נבחרת כדורגל, את מי תעמיד בשער ואת מי בחוד?
"כשוערת אציב את אליס רורוואכר האיטלקייה, במאית "הפלאות" שזכה לפני שנה בפרס השני בחשיבותו בקאן. חלוץ? ברונו דומון, ש"מפרץ ההיעלמות" שלו מציג כאן".
תמליץ לנו לכבוד המשחק על סרט פורטוגלי אחד וסרט צרפתי אחד.
"אם צריך פורטוגלי אחד, אלך על "Horse Money" של פדרו קושטה. לגבי צרפתי, אבחר ב"איזון" של אלן גירודי. אגב, כמו בכדורגל, גם כאן הצרפתי מנצח..."
אם היית צריך לבחור סיפור אחד מן הקולנוע הישראלי לעשות עליו סרט?
"משחק השרוכים זה נורא מעניין. גם כי זו הפעם האחרונה שבכיתי, וגם כי קראתי כל מיני תזות שהופכות את שחקני בית שאן לגיבורים של רדיקליות מזרחית. כמובן שהשאלה 'לאן נעלם רוני קלדרון' יכולה לפרנס סרט חובק יבשות, והייתי עושה גם משהו על אבי אזולאי, קפטן הפועל תל אביב לשעבר, אותו הכרתי מימי כעיתונאי ספורט, שהיה מסתובב בקניון בת ים עם גביע המדינה בו זכה בשקית ניילון מהסופרמרקט".
מה יותר מדהים, הראסיה של זידאן בגמר המונדיאל או הסוף של "400 המלקות".
"הראסיה של זידאן זה אחד הרגעים הגדולים בתולדות האנושות. במקום לדבר על תסביך אדיפוס, אנשים צריכים לדבר על תסביך זידאן. יש כל כך הרבה מה לכתוב ולדבר ולצלם על הרגע הזה. הלוואי שאהיה ראוי לעשות על זה סרט".
בינתיים תודה, ובהצלחה לפורטוגל!
"תודה. קולנוע זה אושר וכדורגל זה החיים".