סופר-קלאסיקו: "חולייטה" של אלמודובר הוא יצירת מופת מושלמת

    הצבעים, הבגדים, המילים: הכל ב"חולייטה" של פדרו אלמודובר יפה ומושלם, והתוצאה היא מלאכת מחשבת מרגשת

    יח"צ - חד פעמי

    "חולייטה" אמור היה להיות ציון דרך בקריירה של פדרו אלמודובר: סרטו הראשון בשפה האנגלית. במשך שנים, הבמאי הספרדי האהוב מחוץ למדינתו דחה את החיזורים של מפיקים הוליוודיים, אבל כיוון שכאן התסריט מבוסס על שלושה סיפורים קצרים של אליס מונרו, הפעם חשב שיהיה זה יאה למקם את העלילה בצפון אמריקה.

    אלא שאז, בשלבי הכנת הפרויקט, הבין אלמודובר כי זה לא רעיון טוב: הוא לא מרגיש מספיק בנוח לכתוב ולביים באנגלית, ולכן היה עדיף לו להעתיק את כתביה של מונרו לספרד. וכך, "חולייטה" ניצב למעשה כתרגום משולש: גם מחבר בין סיפורים שונים של זוכת פרס הנובל, גם מביא אותם מן הדפוס אל הבד וגם ממציא אותם מחדש בשפה הספרדית.

    בשישי האחרון, כחודש וחצי לאחר שהשתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן ויום לאחר שפתח את פסטיבל הקולנוע ירושלים במהלך טקס סוער, עלה "חולייטה" לאקרנים ברחבי הארץ, והתגלה לנו כי אלמודובר עשה את הבחירה הנכונה. היוצר הספרדי פגע בכל אחד משלושת ההימורים שלו: החיבור בין הסיפורים השונים מהודק וטבעי; העיבוד שלהם משכיל לנתק אותם לחלוטין מן הטקסט ולברוא להם חיים קולנועיים חדשים ועצמאיים; והשימוש של אלמודובר בשפה של ארצו ובניואנסים של החברה הלאומית עשיר, מדוקדק וחד להפליא, משהו שסביר להניח כי לא היה מסוגל לעשות לו ביים את הדרמה הזו במדינה שאינה מכיר.

    אז זה סרט ספרדי, אבל צריך אולי לדבר עליו במושגים שוויצריים: הכל בו מדויק כמו במנגנון של שעון שלעולם אינו מצביע על השנייה הלא נכונה. האמירה לפיה אלוהים נמצא בפרטים הקטנים אינה תקפה כאן, פשוט משום שאין פה אף פרט קטן, כי אפילו הזוטות לכאורה נושקות לשלמות.

    עוד באותו נושא

    דיבר אליה: אדריאנה אוגרטה, כוכבת "חולייטה" של אלמודובר, מסבירה איך הבמאי נגע בנשמתה

    לכתבה המלאה
    דוגמה למופתיות הבגדים. מתוך "חולייטה" (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

    סתם לדוגמה: בפתיחה, מציג לנו אלמודובר אשה בגיל הבשלות בשם חולייטה, שבשמה נקראת דרמה זו. אנו פוגשים אותה בדירתה במדריד, בעת שהיא אורזת לקראת מעבר לפורטוגל עם בן זוגה החדש, אלא שמפגש מקרי ברחוב עם דמות מן העבר מעורר שדים מרבצם, וגורם לה לשנות תוכניות.

    אותה אשה שהיא פוגשת, אינה אחת מגיבורות "חולייטה". להפך: אנו רואים אותה פעמיים בלבד. ובכל זאת, מקפיד אלמודובר להלביש אותה בסטיילינג מושלם, מהסוג שיגרום גם לעורכי האופנה הנחשבים ביותר להשתחוות בפני מסך הקולנוע. זה הסרט, זהו אלמודובר: אפילו דמות שולית יחסית אצלו לבושה טוב יותר מגיבורות של עשרות יצירות קולנועיות אחרות גם יחד.

    ההשקעה וההקפדה באות לידי ביטוי גם בכל ממד אחר, כמובן. למשל, הליהוק: "חולייטה" עוקב אחר גיבורתו בשלבים שונים של חייה, ועם המעבר בין תחנות הזמן אנו מבינים טוב יותר למה ההיתקלות השרירותית ברחוב היתה כה משמעותית עבורה, למה גרמה לה להחליט להישאר במדריד, למה היא מסתובבת עם משא של רגשות אשם, חרטה והחמצה על גבה, ולמה בעצם היא מחכה. רוב הבמאים האחרים, היו מטילים על אותה שחקנית לגלם את הדמות בצעירותה ובשלותה, ומשתמשים באיפור וכדומה כדי להמחיש את התבגרותה. אלמודובר, לעומת זאת, טרח לחלק את העבודה בין שתיים שונות: אדריאנה אוגרטה ואמה סוארז.

    ושתיהן נפלאות: אוגרטה, המגלמת אותה בצעירותה, וסוארז, שמשחקת אותה בשנים המאוחרות יותר. חובבי השוואות ותחרויות בכל מחיר יכולים להשתעשע בשאלה מי מן השתיים עושה את מלאכתה טוב יותר, אבל האמת כי כל אחת מהן מביאה לתפקיד אותה מידה של אצילות וכוח. בשני המקרים, מדובר בשחקניות שלא נחשבו כוכבות גדולות במיוחד, גם לא בספרד, וגם לא עבדו קודם לכן עם אלמודובר, כך שהבחירה דווקא בצמד הזה היא הברקה לא מובנת מאליה.

    גם שחקני המשנה בסרט מצטיינים בעבודתם, וכולם כמובן לבושים באופן מענג. השימוש של אלמודובר בצבעים כבר פירנס שלל מחקרים אקדמיים, ו"חולייטה" מוסיף חומר גלם לתזות הבאות. חובבי אדום, כמובן, ישבעו נחת במיוחד, אבל גם למי שבמקרה סולדים מן הצבע הזה מחכים כאן שלל תענוגות: מהבגד בהתחלה, ועד הבחירה המוזיקלית הקולעת בסוף; מתנועות המצלמה המורכבות והעריכה המתוחכמת בסצנות מסוימות, למשל הרגע ההיצ'קוקיאני בו הגיבורה עדה למוות הדרמטי הראשון בחייה, ועד מעמדים אותם מצלם הבמאי בכוונה בצורה פשוטה בהרבה, מתוך הבנה כי הריסון יהלום אותם יותר, ומבלי לאבד שמץ מן האפקטיביות.

    אם כך, בכל הקשור לרמת העשייה, למיומנות הקולנועית, לגימור הטכני, הצד החזותי והאסתטיקה – הסרט יפה ומפואר כמו שטיח קיר. זה הישג ראוי להערכה כמובן, אבל לא היה לו ערך אמיתי לולא ניחן "חולייטה" בעומק וברגש. למרבה השמחה, יש כאן משניהם.

    משאיר מקום לדמיון, כאילו אנחנו ילדים שקוראים ספר. מתוך "חולייטה" (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

    יש עומק, כי אלמודובר לא סותם שופך על המסך עגילים מצועצעים ודליים של צבע, אלא רוקם את כל התחרה הזו כדי לומר משהו. ב"חולייטה", מעבר לכל הרהב, יש גם סיפור, ולא רק שהוא מכסה עולם ומלואו, אלא שעולה ממנו אמירה רלוונטית, הנוגעת לכולנו. דרך המעשייה המסוימת, על אותה אשה אכולת חרטה, מראה אלמודובר כי רגשות אשם הן רעל, שמזהם את נשמתנו וחמור מכך: מטפטף מאיתנו, לסביבתנו ולדורות שבאים אחרינו, ולכן בכוחו לחרב משפחות, ולגרום לחיים שלמים להתפספס.

    על פניו, זה סיפור שנטוע במציאות ובתרבות של ספרד, אחת המדינות הקתוליות באירופה, בה שאלת האשמה נוכחת תמיד, עוד בחינוך של הילדים, ולכן לא פלא כי אשה כמו חולייטה חשה כי היא אורבת לה בפינה מכל עבר. אך כמובן שלא צריך להיות קתולי, או בכלל נוצרי, כדי להבין ולהזדהות: ברוך השם, גם אנחנו היהודים יכולים ללמד את אלמודובר דבר או שניים על הנושא, וזה נכון כמובן גם לדתות אחרות, מה שהופך את הסרט למקומי ואוניברסלי בעת ובעונה אחת.

    בשל החיבור שיש לצופים עם הגיבורות, והעובדה שהם מזדהים איתן ואכפת להם מהן, מתאפשר לאלמודובר לעורר רגש. הוא עושה זאת, אך בדרך אחרת מן המקובל אצלו. בסרטים קודמים שלו, הוא מתח את גבולות המלודרמה, אך כאן הוא דווקא מצמצם אותן ככל האפשר.

    במקום רכבת הרים של אמוציות וזיקוקי די-נור, הכל פה שקט ומפונם כשיר ערש. יש דרמות בהן שופכים עלינו ליטר דלק של אמוציות ואז מדליקים גפרור. ב"חולייטה", ההתרגשות נבנית במתינות ובהדרגה, כאילו שאנחנו הולכים יחפים על מדרכות מדריד ביום לוהט, והחום תופס אותנו לאט-לאט. בתחילה אנחנו עוד לא מרגישים אותו, אך בסוף הסרט, גם הלב עצמו בוער.

    כשהקולנוע מסתיים, החיים רק מתחילים. מתוך "חולייטה" (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

    יש בסרט מלנכוליה חמורת סבר ומינימליזם סגפני. אולי הוא נובע מן המצב הכלכלי-חברתי באירופה בכלל ובמדינתו של הבמאי בפרט, ואולי מעובדה פשוטה יותר: אלמודובר רצה להגיד כאן משהו מסוים, בעניין רגשות האשם, וברגע שסיים לנסח את האמירה הזו, קם וסגר את הדלת, בלי לעשות וידוא הריגה ולשפוך עוד פלפל על התבשיל כדי להבטיח שיהיה חריף ומסעיר.

    וכך, "חולייטה" מסתיים במקום שממנו היה יכול רק להתחיל. אלמודובר מוותר על הפוטנציאל הדרמטי למערכה נוספת, אפילו לסרט נוסף, כי אמר את מה שרצה לומר וסיפר את מה שרצה לספר, והוא מבין שבמאי לא חייב תמיד להתיימר לתפוס את העולם במלואו. אפשר גם להניח לצופים להפעיל את הראש שלהם, כמו ילדים הקוראים ספר.

    כמה אירוני שאחד הבמאים היצירתיים בעולם, שבכוחו להעביר את כל האמת אל הבד או פשוט להמציא אותה, בוחר להשאיר כל כך הרבה לדמיון של הקהל. ואולי בעצם זה מתבקש: הרי רק יוצר בשיעור הקומה של אלמודובר, שכה בקיא במהות ובאופי של אמנות הקולנוע, יידע כי כשהסרטים מסתיימים, החיים רק מתחילים.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully