זה שבוע חם ומזיע. לא שכחנו להשאיר מים לחתולים שבחוץ, אבל כבר הספקנו לשכוח שפעם היה כאן נסבל. המדור מכריז על מחאה נגד הקיץ בהאזנה לשני אלבומים חדשים, שהם הכל מלבד הגיהנום שבחוץ: שקטים, מלנכוליים, מכורבלים בתוך עצמם, עושים חשק לחורף קפוא כאילו שהיו חסרות לנו סיבות להתגעגע. מדובר באלבומים החדשים של J. Viewz (שנקרא "401 Days") וטל פוגל ("אל החצר הגדולה"), ושניהם מומלצים מאוד.
את ג'יי ויוז, הפרויקט של יונתן דגן, נראה שכבר לא צריך להציג. ההרכב שזוכה להצלחה בינלאומית ואף היה מועמד לפרס גראמי (בקטגוריה של עטיפת האלבום היפה ביותר) על אלבומו הקודם "Rivers and Homes", שחרר עכשיו 5 שנים לאחר מכן אלבום שלישי. מדובר בהמשך טבעי לקודמיו מבחינת סאונד: אלקטרוניקה שקטה, איטית רוב הזמן אבל לא תמיד, עשירה בכלים חיים, ששואבת מפופ עדכני ורוק מהאייטיז, ואולי להפך. את ההמשכיות בחר דגן לבטא, שלא במקרה, בשיר הפתיחה ששמו "It Was Over (So We Started)". שמו של הפרויקט מבטא את משך זמן העבודה עליו 401 ימים תמימים. לחלק מהעבודה הזו ניתן היה להיחשף בזמן אמת דרך אתר האינטרנט של ההרכב.
כמו במקרה של קודמו, העיצוב הוא לחלוטין חלק מהפרויקט. חוברת האלבום מורכבת מתמונות שצילם דגן במסעותיו בעולם, מאיסלנד וניו זילנד דרך נאשוויל, טנסי ועד מצפה רמון, כאשר מילות השירים מוטבעות על שקפים. כך מבקש דגן לשחק משחק כפול: לקשור בין המוזיקה והמילים לנופים מסוימים אך גם להצהיר שהדברים עומדים בפני עצמם ולא מחויבים בכך. לא פעם טקסטים של פרויקטים אלקטרונים הם מביכים מאוד, ונזקקת מידה לא מבוטלת של עידון וחכמה כדי שהתוצאה לא תהיה קלישאה איומה. דגן, כותב פופ אלגנטי בסך הכל, עומד גם במשימה הזאת. הוא כותב, למשל, דיאלוג בין שני אנשים על השראה ("October") או שיר מחאה על שטחיות ואובדן אותנטיות בעידן הפוסטמודרני ("#Almostforgot"). יחד עם זאת, למרות שחלקם מופיעים על רקע נופי מצפה רמון, הם נראים כל כך רחוקים מכאן, כמו גלויה מטיול מסוף העולם, או צרות של דמויות בקולנוע. "401 Days" הוא אלבום פופ אוניברסלי, שהוא פנטזיה על חיים נורמליים. מי יכול לחשוב על נורמליות ביולי בישראל? אולי דווקא לכן הוא נשמע כל כך יפה.
גם האלבום החדש של טל פוגל נשמע קצת שייך למקום וזמן אחרים, וגם העטיפה שלו יפהפיה (גם במקרה זה העיצוב הוא של האמנית עצמה). אלבום הבכורה של פוגל, "ערימות של חלומות", היה מתעתע. קשה היה לפענח לאילו כיוונים תרצה היוצרת המוכשרת להתפתח, והתוצאה יפה ככל שתהיה הותירה יותר סימני שאלה מתשובות. "אל החצר הגדולה" מהבחינה הזאת הוא אלבום משמח בהרבה. לא מבחינת מצב הרוח (דיכאון אימים, למקרה שתהיתם), אלא בעיקר משום שניתן לשמוע בו קפיצת דרך והתפתחות משמעותית. אם פוגל של האלבום הראשון לא ממש ידעה לאן ללכת, זו של האלבום השני היא כבר אמנית מגובשת, משוכללת ובעלת ביטחון עצמי, שבא לידי ביטוי גם בשירה שקיבלה כאן יותר מקום וגם בהפקה שנעשתה עשירה ואף קומוניקטיבית יותר (בשני האלבומים האחראי להפקה הוא אמיר גרומן, איש להקת מריונטה סול). מרגש לשמוע פוטנציאל מתממש לנגד אוזניך.
הדבר הכי קרוב שיש לפוגל בביצה המקומית הוא דניאלה ספקטור, גם מבחינת סגנון השירה וגם מבחינת מקורות ההשראה רוק אלטרנטיבי ואלקטרו-פולק אמריקאי. קשה שלא לחשוב תוך כדי האזנה לשירים הבולטים בעולם - "החלום נתקע" או "ציפור שחורה" על "Fade Into You" של מזי סטאר. וזה לא סתם שההשפעות מגיעות מהניינטיז זה אלבום שבמוצהר עוסק בילדות ובהיפרדות מהילדות. בשיר הפותח, "אהובים שאינם" נדגמת קלטת עם השיר "איזה יום שמח (לי היום איזה יום!)" אחרי שורות כמו "1990 / דלגיות בקיץ / אהובים שאינם / בקלטות הוידאו מרצדים", ובאווירה המדכדכת הזאת השיר של שולה חן מקבל הקשר אירוני. ילדות וחוויות ילדות חוזרים על עצמם בנוסטלגיה מלנכולית. ובכן, זה לא אלבום שמח מדי.
אבל זה כן אלבום שכדאי מאוד לשמוע. בהתחשב בקפיצת המדרגה בין האלבום הקודם של פוגל לזה הנוכחי, מרתק לחשוב איך יישמע האלבום הבא שלה והאם אנו עדים לצמיחה של כוכבת רוק חדשה. ההבטחה מתחילה להתממש.