מוות של הורים הוא עניין כואב, אבל כזה שמלווה גם בלא מעט ציניות. הרי בכל סוף יש התחלה חדשה, ולהתחלה הזו יש שם מלבב, גרנדיוזי ומבטיח מאוד: "ירושה". וכך, כשהאב או האם על ערש דווי, הצאצאים כבר מתחילים לחלק ביניהם את השלל. עורך הדין פותח את המעטפה עם הצו המורה מה וכמה יקבל כל אחד, ממש כמו כרטיס "הפתעה" במשחק המונופול. הבעיה היא שלפעמים, למרבה הצער, על הכרטיס הזה כתוב "לך ישר לכלא".
המחזה "עורבים" של אנרי בק, שביים לאחרונה עודד קוטלר עבור תיאטרון "החאן", נכתב בסוף שנות ה-70 של המאה ה-19 ועלה רק ב-1882 לאחר שנדחה פעם אחר פעם. הוא נפתח בתמונה עולצת של משפחה אמידה מפריז. האב מיסייה ויניירון (יהויכין פרידלנדר) אמנם מרגיש קצת חלושס, אך אין סיבה לחשוב שלא ימשיך לפרנס בכבוד את רעייתו (עירית פשטן) ובנותיו ז'ודית (נילי רוגל), מארי (ניצן לברטובסקי) ובלאנש הצעירה (נטלי אליעזרוב), שלמרות גילה עומדת להתחתן עם בחיר לבה ז'ורז (אוהד ובר). כשמיסייה ויניירון מת במפתיע, אלמנתו ובנותיו מגלות כי ירושתן לא תורכב מכסף, אלא מצרות ונושים. הלחצים הכבדים ביותר מופעלים, איך לא, דווקא על ידי האנשים שהיו הקרובים ביותר לוויניירון בחייו - שותפו לעסק מיסייה טסייה (אריה צ'רנר) והנוטריון מיסייה בורדון (אדי אלתרמן). האופציות שעומדות בפני המשפחה הופכות להיות בבחינת "Pick Your Poison", בחירה בין אפשרות גרועה לאפשרות נוראית.
כמעט כמו בכל מחזה צרפתי שנכתב במאה ה-19, עוצמתו של "עורבים" טמונה ברלוונטיות שלו. בק, כמו בלזק, פלובר, הוגו ומיטב היוצרים הגדולים, ריפד את הרומנטיקה בריאליזם וייחס משמעות גדולה לכסף ובמיוחד לכסף שנגמר. "עורבים" זכה להיות פורץ דרך בזרם התיאטרון הנטורליסטי, בעיקר משום שהציב בפני התא המשפחתי אתגרים מוסריים מורכבים והכריח את הבורגנות הצרפתית להתעמת עם דברים שלא ממש היה לה עניין בהם. הוא תהה האם מותר להאשים את המת בהפקרה כלכלית, כמה רחוק צריך ללכת כדי להציל משפחה ועיקר כמעט לחלוטין את הרומנטיקה מחיי הזוגיות. הנוטריון בורדון מיטיב לסכם זאת כשאומר לאלמנה ויניירון: "נישואים, כמו כל דבר, הם עסק", ובכך מדגיש כיצד בבסיסה של כל אהבה נחה התקווה לביטחון כלכלי.
אך האם עדכנות מבטיחה גם הצגה טובה? למרבה הצער לא. בחירתו של קוטלר, שעובדה באמצעות תרגומו של דורון תבורי, להעלות את "עורבים" לראשונה בתיאטרון העברי נראית על פניו כמו הברקה, אבל יותר מדי אלמנטים הלכו לאיבוד בדרך. האם, למרות שיוכו החזק לתרבות המערבית העכשווית, המחזה המקורי השיל מערכו (מה שאי אפשר להגיד, למשל, על "אבא גוריו")? אולי, במיוחד כשמביצת אקספוזיציה כל כך ארוכה ומייגעת קשה למשות את עצמך אל קרקע יבשה ובטוחה.
אז ייתכן שהמחזה הוא הסיבה, אך נדמה כי בנוסף גם הרושם שנוצר כאן הוא שהבמאי וצוותו הסתפקו בציון עובר ולא חתרו למצוינות. קצת מאכזב כשתיאטרון איכותי מתפשר על תוצר בינוני. המסר עובר, אך אינו מספק ריגוש וזו גולת הכותרת של "עורבים" על כל מרכיביו. צ'רנר, שבמשך קרוב לשלושה עשורים מפיק בחאן ביצועים אנושיים עילאיים וחודר ללב הצופה, נראה כמי שבא לדפוק כרטיס. לכאורה הוא משחק טוב, כרגיל, אבל הפעם נדמה שהוא חסר נשמה. פרידלנדר תמיד מדויק, אולם אפילו בתפקיד הקצר שניתן לו נעדרת בו רוח ההתלהבות המוכרת. פשטן, רוגל ואליעזרוב נקלעות למונוטוניות מייגעת משל עצמן, והנטל נופל על לברטובסקי ואודליה מורה מטלון, בתפקיד אמו של החתן המיועד ז'ורז'. השתיים מתעלות מעט מעל השאר, אך גם הן לא יכולות להוציא את העגלה מהבוץ.
ממרומי יותר מ-130 שנה קשה אולי להצביע על האשם העיקרי בחוסר ההצלחה של "עורבים", אבל אין צורך לחפש את האשם העיקרי. דבר אחד בטוח: למרות הקשר החזק לדורסנות הקפיטליסטית של ימינו, היו, יש ועוד יהיו הצגות שיציגו תמונה מפתה, מאתגרת ומעוררת הזדהות יותר מהמחזה הזה.