ב-1989 כתב מייקל לואיס, אז פליט טרי של השוק הפיננסי וסופר בתחילת דרכו, את "פוקר שקרנים". הספר גולל את התנהלותו האישית של לואיס בתוך "סולומון בראדרס", החברה בה עבד מ-1984 ועד קריסתה בשל משבר הבורסה שלוש שנים לאחר מכן. לואיס סיפק הצצה נרחבת לוול סטריט של האייטיז, ספקטרום חסר גבולות שבו לא רק שאדם לאדם היה זאב, אלא כזה שהתקינות הפוליטית מעולם לא חלחלה אליו. אנשים הפכו לבהמות.
כמו לואיס, גם דיוויד מאמט החל את דרכו כאדם שמנסה להביא כסף לחברה בה עבד. במקרה שלו, זה היה תיווך. עולמם של אנשי הנדל"ן מתכתב היטב עם זה של הברוקרים בבורסה, אבל שונה ממנו באספקט אחד: בעוד סוחר בורסה תמיד יביא תלוש כלשהו הביתה, מתווך תלוי לחלוטין בעסקאות שסגר. מיטיב להסביר זאת דייב מוס, אחת הדמויות ב"גלנגרי גלן רוס", המחזה שכתב מאמט ב-1983 ועלה לאחרונה בתיאטרון חיפה: "אני רק עובר בדלת וכבר חושב על מכירה, או שלא אוכל לאכול צהריים".
מאמט, לימים אחד מאנשי התיאטרון והקולנוע המוערכים ביותר, ביסס את המחזה על בסיס עברו במשרד בתחילת שנות ה-70. ארבעה סוכני נדל"ן קשוחים ורעבים לביזנס, מוצאים דרך לידים מידע על עסקאות פוטנציאליות ורוכשים קרקעות באזור הכושל של גלנגרי, פלורידה. המלחמה האינסופית והבצורת העסקית גורמות להם להשיל כל טיפה של קולגיאליות ואנושיות ויותר מכך מובילה אותם אל סף מעשים פליליים שעלולים לפגוע במשרד שלהם, בחבריהם ובהם עצמם.
המחזות האמריקאים כוללים הומור שחור טוב עד משובח, שמצליח בדרך כלל לחדור גם ללב הקהל הישראלי. נאור יודע את זה, ולאחר שביים אשתקד את "גיבור הלובי" המצוין, הוא חוזר עם עוד קומדיה מרירה (שעלתה בעבר גם בהבימה בשם "מגדלים פורחים" ובחאן בשם "נדל"ן"), מרופדת בליהוק נפלא של שחקנים, שכל אחד מהם גס ומעצבן באופן מושלם. דב גליקמן הוא שלי לוין, כריש ותיק ששיאו מאחוריו וכינויו המיתולוגי "מכונת הכסף" משתרבב לתרגום העברי המלא של שם המחזה. דביר בנדק הוא דייב מוס, אדם גס, גזען וקצר רוח שמחפש רווחים מהירים ויעשה הכול כדי שזה יקרה. מוריס כהן הוא ג'ורג' ארונוב, מתווך אהבל שהמשרד חוגג על טיפשותו ורמי הויברגר הוא ריצ'רד רומה, סוגר העסקאות הטוב ביותר בחבורה, במיוחד בשל היותו מניאק חסר מצפון. יעקב דניאל הוא ג'ון וויליאמסון, "סדרן הלידים" שאמור להיות האיש החזק של המשרד, אבל מבוזה קשות על ידי כל הסוכנים. יואב בר לב בתפקיד השוטר החוקר ביילן וישי גולן כלינק, הרוכש הפתי, משלימים אנסמבל גברי של מקצוענים.
לא סתם גברי, 100 אחוז גברי. תחום הנדל"ן בתקופה ההיא היה עולם של גברים, אבל בניגוד לשיר של ג'יימס בראון, הוא אינו צריך אישה ואין בו שום העצמה, רק עליבות גדולה. באמצעות גסות רוח, גזענות קיצונית ואוצר מילים וולגרי במיוחד, מאבדים חמשת הגברים במשרד כל צלם אנוש. למעשה, דרך המחזה זוכה פרס הפוליצר הזה הפך מאמט לאחד ממייסדי ז'אנר הריאליטי, כשהראה מה יכול לקרות כששמים בחדר אחד קבוצת אנשים חדורי מטרה במצב של הישרדות קיומית.
הבוטות המוגזמת היא החיסרון הגדול של המחזה. אם בשנות ה-80 ואפילו בתחילת שנות ה-90 ניבולי פה נחשבו לכלי הצלפה נוקב ומתריס (בסרט בכיכוב אל פצ'ינו ואלק בולדווין המילה fuck נאמרה 139 פעמים), בעולם של היום, שהשיל זה מכבר את מסכת הפוליטיקלי קורקט ורואה בכל צנזורה סממן לפגיעה בחופש הביטוי, כבר אין לשיטה הזו מה להציע. פעם, פעמיים ואפילו שלוש נחמד לשמוע את גליקמן מייבב "בן זונה" ו"לך תזדיין" בפתטיות המושלמת שרק הוא מסוגל לייצר, אבל בשלב מאוד מוקדם עומס הקללות שניתך מכל עבר מתחיל להעיק. משימתו של המתרגם יוסף אל דרור היתה קלה, לכאורה, אך עם זאת לא פשוטה. אם מהרבה בחינות אחרות המחזה נחשב לנצחי, דווקא באספקט הזה הוא לא עומד במבחן הזמן.
מי שראויים לציון הם מעצבת התפאורה כנרת קיש ומעצב התלבושות דורון אשכנזי. העניבות הנוצצות שמבצבצות מהחליפות של אשכנזי בולטות במיוחד על רקע הבמה האפרורית והמאובקת של קיש. "גלנגרי גלן רוס" אולי איבד משהו לאורך השנים, אבל נאור וצוותו ראויים למילה טובה על עיבוד טוב להצגה שהרלוונטיות שלה אינה מוטלת בספק, ותמשיך להיות איתנה גם בעוד שנים רבות.