(בסרטון: קטע מ"פטרסון")
דווקא יומיים לאחר גמר היורו, התמלא אמש הדשא של סינמטק ירושלים באנשי כדורגל. אלה הגיעו לצפות באחד הסרטים המדוברים של פסטיבל הקולנוע המתקיים במקום, שנכנס אמש (שלישי) ליומו השישי "טהורה לעד", מסמך הדוקו של מאיה זינשטיין, שהתלוותה לבית"ר ירושלים בעונת 2012/2013.
זו נחשבת עונה איומה בדברי ימי המועדון המפואר, ובכלל אחת העונות ההזויות והעכורות בתולדותיה של איזושהי קבוצה ישראלית: מדובר, כמובן, בעונה בה הבעלים דאז ארקדי גאיידמק ניסה לשלב במדי בית"ר שני שחקנים צ'צ'נים, וזאת על אף שמעולם לא שיחק בה מוסלמי.
התגובה לכך היתה אלימה: פלגים קיצוניים בקהל, ובראשם ארגון האוהדים "לה פמיליה", הבהירו בכל דרך כי ככל שתלוי בהם, בית"ר תישאר טהורה לעד, בלי צ'צ'נים או כל כדורגלן אחר ממוצא מוסלמי, ויהיה הוא ישראלי או בינלאומי. קללות, איומים, חרמות ועוד: המחאה הבוטה שיתקה את הקבוצה, וכמעט הובילה לירידת ליגה.
זינשטיין עקבה אחר השתלשלות העניינים המצערת הזו, בקרבה גדולה ובמשך זמן רב, והודות להשקעה שלה, התוצאה אליפות. כמעט ואין סרטים טובים על כדורגל, בטח לא דוקומנטריים, ודאי לא תוצרת הארץ. "טהורה לעד" מתייצב ברשימה המצומצמת הזו.
אמנם, יש לי שלל השגות, ועוד יורחב בעניינן לקראת חשיפת "טהורה לעד" לקהל הרחב, עת ישודר ב-yes דוקו. אך יש בו ערך אמנותי, הודות לצילום היפהפה של ישראל פרידמן ויניב לינטון, שלוקחים מה שעלול היה להיות מבחינה אסתטית כתבת מגזין במהדורת חדשות ספורטיביות, והופכים אותו לסרט של ממש. יש בו ערך עיתונאי, בזכות האינטימיות שזינשטיין יצרה עם מושאי התיעוד שלה, מה שמאפשר לה להביא שלל גילויים מאחורי הקלעים של אותה עונה ידועה לשמצה, ואלה יהיו מאלפים גם בעיני מי שחשב כי עקב אחריה מקרוב. ויש בו גם ערך אקטואלי ורלוונטי, שאינו קשור בהכרח לכדורגל, כיוון שהוא מתעד בזמן אמת את השתוללות הגזענות והאלימות בחברה הישראלית, ואת השתיקה של הרשויות מולן.
מי שלא שתק ולא שותק הוא רובי ריבלין, יו"ר בית"ר בעבר ונשיא המדינה בהווה, שכיבד את בכורת "טהורה לעד" בנוכחותו, באיחור שגרם לעיכוב בתחילת ההקרנה, ובכל זאת קמו לכבודו ומחאו לו כפיים. לעומת זאת, אושיה פחות בכירה ממנו לא מצאה זמן לבוא: מירי רגב.
כן, אותה רגב שהיא לא רק שרת התרבות אלא גם שרת הספורט, ו"טהורה לעד" משלב בין שני התחומים שבאחריותה; אותה רגב שהצטלמה בעבר עם אנשי לה פמיליה והצהירה כי אנשיו "לא תומכים בגזענות ובאלימות", אמירה שמופרכת כאן. אתמול, היתה לה הזדמנות להתנער מן התמיכה שלה בו, ולומר משהו נגד אותם תהליכים מדאיגים המתוארים בו.
זה לא קרה, ואיש לא הופתע: בעולם הקולנוע כבר מזמן למדו שרגב מתייצבת רק אם יש כוכבים זוהרים בסביבה. בשביל טרנטינו היא תרוץ לבריכת הסולטן, אף שרק חזרה מנסיעת עבודה לאפריקה, אבל כשהסלב הכי גדול בסביבה הוא מאמן בית"ר לשעבר אלי "השריף" כהן, אל תבנו עליה.
"טהורה לעד" הוא מן האחרונים בסרטי התחרות התיעודית, שתינעל רשמית מחר (חמישי) בטקס חלוקת הפרסים. דברים אלה אמורים גם לגבי הסקצייה העלילתית, בה הוקרנו עד כה שישה מתחרים: "הרמוניה", "אבינו", "שבוע ויום", "מעבר להרים ולגבעות", "להציל את נטע" ו"היער שהיה".
היו בהם טובים יותר וטובים פחות, ונפרט על כך בכתבת הסיכום של הפסטיבל, ביום ראשון הקרוב. בינתיים, ניתן לומר כי ההזדמנות לצפות כך ברצף במסה קריטית כזו של תוצרת מקומית, מאפשרת גם לעמוד על כמה מגמות מעניינות בעשייה העלילתית המקומית:
1. מתוך ששת הסרטים, שליש עסקו באבות חשוכי ילדים: "אבינו" ו"הרמוניה". לכך אפשר לצרף את "המילים הטובות", להיטו של שמי זרחין מן השנה שעברה, שגם במרכזו, כזכור, עמדו גיבורים שאינם מצליחים להביא ילד לעולם. נוסף לזאת, ב"שבוע ויום" אנחנו עוקבים אחר הורים שכולים וב"היער שהיה" אחר אב השוכח את ילדתו ברכב, וגם ב"מעבר להרים ולגבעות" ו"להציל את נטע" יש לנו דמות של אבא לא מתפקד, אז אם מישהו חיפש נושא לכתיבת סמינר, הוא יכול לצעוק בינגו.
2. הן ב"להציל את נטע" והן ב"מעבר להרים ולגבעות" יש אנסמבל דמויות עשיר, בטח יחסית לקולנוע הישראלי, אבל כמעט אף אחד מן השחקנים שמגלם אותן אינו כוכב במושגים מקומיים, או אפילו שחקן מוכר במיוחד, וחלק מהם ממש אלמוניים. למעשה, "הרמוניה", בכיכובם של אלון אבוטבול וטלי שרון, הוא היחיד שהציב בחזית שחקנים עם רקורד פורה, מפואר ומתמשך על המסכים.
בהמשך לכך, ב"אבינו", מוריס כהן עושה כגיבור את תפקידו הקולנועי הגדול הראשון, ו"שבוע ויום" ו"היער שהיה" מעניקים את הבמה לשניים שמזמן לא ראינו מככבים בסרט שי אביבי בראשון, ירון מוטולה בשני. בקיצור, עברו הימים בהם המטלות בקולנוע הישראלי חולקו בין משה איבגי וצחי גראד.
3. שניים מן הסרטים גם עושים כבוד למוזיקה הקלאסית: משתמשים בה בפסקול ומציגים סצנות באולם הקונצרטים, דמויות של מנצח ושל נגנים וכיוצא בזאת. את כל אלה אפשר למצוא הן ב"הרמוניה" והן ב"להציל את נטע", ויש ביניהם גם מכנה משותף נוסף: הצ'לנית נעה איילי, מוזיקאית מוכשרת ומהוללת ואדם יפה ופוטוגני כפיה, שמגיחה בשניהם לתפקידים קטנים אמנם, נטולי דיאלוגים, אבל נוכחותה כובשת ומהפנטת כשם שהיא קצרה. היא והצ'לו שלה הם הקמע הרשמי של התחרות השנה.
אחד מן המשתתפים בתחרות העלילית, אסף פולונסקי, מסתובב בפסטיבל עם שני תארים: במאי "שבוע ויום" ואחד מגדולי מעריצי "פטרסון" של ג'ים ג'רמוש, אותו ראה לפני כשבוע בפסטיבל קרלובי וארי, בו שניהם הוקרנו.
שלוש הקרנות ל"פטרסון" בירושלים, שלושתן סולד-אאוט: גם בגלל הדיבור החיובי שנוצר סביב הסרט המופתי וגם בשל הידיעה כי ככל הנראה לא יופץ מסחרית בארץ, וזו ההזדמנות היחידה לראותו על מסך גדול.
אחד היתרונות המקסימים של פסטיבלים כמו ירושלים הוא האפשרות לשבת עם קולנוענים ולדבר איתם על קולנוע, אז לרגל ההקרנה הראשונה מבין השלוש, שהתקיימה אמש, התיישבתי לשיחה קצרה עם פולונסקי על אהבתו ל"פטרסון", בו מגלם אדם דרייבר נהג אוטובוס, המקפיד לכתוב שירה לפני יציאתו לעבודה ובחזרה ממנה.
למה כל כך אהבת את הסרט?
"מה שהכי יפה בו זה הצניעות שלו, כמה שהוא כביכול פשוט. קורה כאן כל כך מעט, ההתפתחות היא פנימית, ובכל זאת יש רגע דרמטי מפעים. נוסף לכך, אני אוהב את הדרך בה ג'רמוש מראה את השגרה, בלי להתנשא ולו לשנייה".
למה היה לך חשוב לצפות בו שוב?
"קודם כל, אני אוהב לראות סרטים טובים פעם נוספת, ואת הסרטים של ג'רמוש בדרך כלל ראיתי יותר מפעם אחת. נקודתית לגבי הסרט הזה, אני חושב שיש בו המון דברים קטנים שאבין רק בצפייה השנייה, אבל חשוב מכך, אני חושב שיאה לצפות בו כמה פעמים, כי זה סרט על תהליך שכתוב. ג'רמוש מראה כאן איך הדברים שקורים במהלך היום, נכנסים בסופו של דבר לתוך השירה של הגיבור. בתור כותב, שכתוב זה הדבר הכי חשוב לי. יוצא לך משהו ראשוני, ואז אתה הולך ומדייק את זה".
כמי שמכיר היטב את ארצות הברית ומתגורר בה כעת, מה חשבת על המיקום של הסרט, הרחק מזירות ההתרחשות הנפוצות של האינדי האמריקאי, ברוקלין למשל?
"זה עוד אחד הדברים היפים. ג'רמוש צילם אותו בעיר בניו ג'רזי, שאף פעם לא רואים על המסך הגדול, אבל אתה מקבל את התחושה שהבמאי היה בה כל חייו. זה יפה גם שהגיבור חובב השירה הוא לא חלק מאיזושהי קהילת אמנים בוהמיינים. הוא הולך כל יום לעבודה, והקהילה שלו זה האנשים הפשוטים שיושבים איתו בפאב".
יש אנשים שנרתעים מהסרט רק בגלל שאדם דרייבר עושה את התפקיד הראשי.
"להפך. תמיד נותנים לו תפקידים מהסוג שעשה ב'גירלז'. כאן סוף סוף יש לו הזדמנות לעשות משהו אחר, והוא מוכיח את היותו שחקן מדהים".
מי שבטוח מדהימה זו נלי עליה השלום, המגלמת את הכלב שלו בסרט.
"היא ככל הנראה הכלבה השחקנית הטובה אי פעם. מניסיון, לביים כלב זה אחד הדברים הכי קשים שיש. אם כבר עובדים עם כלבה, שתהיה זו מ'פטרסון'. לכן כה מצער שהיא הלכה לעולמה".
ואם כבר כלבים, הקרנות נוספות שלא נותר להן ולו פירור כרטיס היו אלה של "לב של כלב", היצירה התיעודית-ניסויית של לורי אנדרסון, שעוסקת בהולכים על ארבע, בסיפורים, בחיים ובמוות.
הצופים בירושלים הוקסמו מן הסרט, אבל בעיקר מן הנוכחות של אנדרסון, שלאחר ההקרנות עלתה על הבמה וכישפה את הקהל באמירות שפר מחכימות. יותר מקולנוענית, היא מורה רוחנית.
בסיום ההקרנה, כשמחוגי השעון הצביעו כבר על חצות וחצי והיה ברור שכבר אין מנוס אלא לסיים את מסיבת הפיג'מות ולכבות האורות, צעק לעברה אחד הצופים "יש לי שני כלבים, קופ ובמבה, וגרמת לי לאהוב אותם עוד יותר". אין דרך יפה יותר לחוות פסטיבל. אין דבר יפה יותר לסיים ערב.