סופר טוב הוא אחד שיודע לספר סיפור, אבל ש"י עגנון היה הרבה יותר מזה. הוא היה גם קופירייטר מצוין, הרבה לפני עידן הקליק-בייט של היום. אחרי הכול, בתור תלמיד בתיכון שנאלץ לבלוע רומנים, רק השתוקקת לראות טייטל מזמין כמו "סיפור פשוט", כזה שהנראטיב וחוט העלילה בו מאוד ברורים. למעשה, המשאלה די הוגשמה "סיפור פשוט" הוא אכן כזה. זאת אומרת, עד שמתברר שהוא לא כל כך פשוט. כי מה כבר יכול ללכת לפי התוכנית בעיר ששמה הוא "שיבוש"?
כמעט שמונים שנה חלפו מאז שנכתבה יצירת המופת הזו, והאירוניה הדקיקה והחותכת של חתן פרס נובל מבוצ'אץ' (שאת שמה שיבש במתכוון) רק נראית חזקה יותר. ארבעה עיבודים תיאטרליים ועוד דרמה מוזיקלית צלח עד השנה "סיפור פשוט". הפעם הראשונה היתה ב-1979 ב"הבימה" בבימוי יוסי יזרעאלי ובכיכובם של ליא קניג ומשה בקר, וכעת עולה המחזה בפעם החמישית, שוב לבמת התיאטרון הלאומי. הפעם האחראיות הן המחזאית שחר פנקס והבמאית שיר גולדברג, שותפות צעירות שכבר הטביעו חותם וצפויות לעשות זאת גם בעתיד.
למי שלא קרא את "סיפור פשוט" או שקרא ואינו זוכר, שפי מרציאנו הוא הירשל הורביץ, בן להורים בורגנים מהעיר שיבוש בגליציה (רוברטו פולק וייבגניה דודינה). הירשל רואה את עתידו עם היתומה בלומה נאכט (דנה ידלין), הגרה בבית משפחתו ועובדת כמשרתת, אך להוריו תוכניות אחרות ובאמצעות שדכן העיר יונה טויבר (רוברט הניג) הם כופים עליו להתחתן עם מינה (הילה שלו), בתם של בני מעמדם ברטה וגדליה צימליך (רותי לנדאו ושמעון כהן). מיוסר מגניזת חלומו, הירשל צועד על הקו המסוכן שבין שפיות לשיגעון, וגורר לקונפליקט ולמחשבות גם את הוריו והורי הכלה.
קשה היה לצפות ש"הבימה" תהמר דווקא על מחזה כזה. על פניו, הוא פחות מדבר למרבית הקהלים שפוקדים היום את התיאטרון וההקשרים הפוליטיים והחברתיים לימינו אמנם עדיין קיימים, אבל רופפים ומוחלשים. למרות הכול, פנקס וגולדברג המוכשרות, שמ"אבא גוריו" שלהן מאוד נהניתי אשתקד אף שהספר היה בעיניי סבל מתמשך, הלכו אול אין והצליחו בהימור. "אחת האהבות של חיי היא השפה העברית", הכריזה גולדברג כשהעלתה את המחזה והאהבה הזו הובילה אותה לעשייה מצוינת, כי עם העברית של עגנון קשה מאוד ליפול. קשה, אבל אפשרי, אלא שהעיבוד המוצלח מעביר את השפה הצחה שלו בצורה לא ארכאית, והדיאלוגים של השחקנים על הבמה נראים טבעיים כאילו נשמעו בשיחת סלון.
בחלקה הראשון של ההצגה העבודה לא בהכרח נקייה. נראה שפנקס וגולדברג כל כך השתדלו, שהן לקו באובר-המ?ח?זה. באחת התמונות לא ברור, למשל, מדוע משתמשת דודינה בשואב-אבק מודרני במקום בכלים אחרים מסונכרנים לתקופה. גם קטעי הכוריאוגרפיה ארוכים וחלקם נראה מאולץ, כאילו נובע מתוך צורך לרפד יצירה שבסך הכול מוגדרת כריאליסטית. עם זאת, בחלק השני הכול כבר טוב יותר. תחת הליווי המוזיקלי המצוין של דניאל סלומון, צוות השחקנים נותן כמה רגעים פנומנליים. במיוחד בולטות התמונות של הנסיעות ברכבת, כשה"נוסעים" מניעים עצמם בטבעיות ומיטלטלים לצדדים כשהקטר בולם, אף שה"קרון" שלהם סטטי. זוהי תנועה במיטבה, והקרדיט על כך, כמו גם על לא מעט פעולות אחרות, מגיע למעצבת התנועה שרון גל.
בגזרת השחקנים, הצעירים בהחלט לא מאכזבים. שפי מרציאנו מצוין בתור הירשל, והילה שלו, כמוהו בוגרת בית הספר למשחק של יורם לוינשטיין, עושה את תפקידה כרעייתו מינה על הצד הטוב ביותר. מי ששובה יותר מכל היא דנה ידלין כבלומה. אף שתפקידה אינו גדול והיא נעלמת בחלקה השני של ההצגה, בוגרת בן צבי המבטיחה מצליחה לפרוט על מיתרים. עם עיני שקד גדולות ומכמירות, ידלין/בלומה חודרת עמוק אל הלב. הייסורים שלה מגיעים אל השורה האחרונה ביציע והופעתה מרטיטה. הנוקשות של יבגניה דודינה מתלבשת היטב על דמותה של צירל קלינגר קרת הלב ורוברטו פולק הוא הפנים הגליציאניות המושלמות לסיפור של עגנון.
אז אם לסכם במשפט אחד, "סיפור פשוט" יכול היה להסתבך על הבמה, אבל העיבוד הנקי והמשחק הטוב מצליחים לשמר את הקלאסיקה ולהפוך אותו לאחד המחזות הכדאיים יותר של הקיץ.