בשנת 2005, בגיל 22, טסתי לראשונה בחיי לפסטיבל בחו"ל. הבחירה המתבקשת, לאותו גיל לפחות, היתה פסטיבל רדינג באנגליה. אני זוכר שראיתי שם בין השאר את קינגס אוף ליאון, ארקייד פייר, LCD סאונדסיסטם ובלוק פארטי. כולן בשיא הפריצה שלהן עם אלבום בכורה מצליח והייפ מטורף. להקה שאני דווקא לא זוכר שראיתי, או לפחות לא זכרתי עד שניגשתי לטור הזה, היא Hot Hot Heat. נכון ל-2005 המעמד שלה לא היה נמוך בהרבה מהלהקות המוזכרות לעיל, ובכל זאת 11 השנים שחלפו מאז הרחיקו אותה מהזיכרון הפרטי והקולקטיבי.
נתחיל מהסוף: הסיבה שנזכרתי בה היא קודם כל שחברי הלהקה נזכרו בעצמם. אחרי שש שנות שתיקה ועוד כמה שנות דשדוש הם הוציאו אלבום חמישי שהוכרז על ידם כאלבום פרידה. כנראה שבכל זאת הבינו שלשיר שלהם מגיע אקורד סיום כלשהו. כשערכתי כאן במדור לפני כמה שבועות את מצעד להקות האינדי של שנות ה-2000 ואיפה הן היום, Hot Hot Heat אפילו לא עלתה לי בתודעה. ההנחה שלי, כמו של רבים, היתה שמדובר ב-One Hit Wonder שלא עשה יותר מדי מאז. מתברר שטעיתי.
הרביעייה הקנדית, במקור מבריטיש קולומביה, הוקמה ב-1999, הוחתמה על ידי לייבל האינדי סאב-פופ (כן, ההוא מנירוונה) וב-2002 יצא אלבום הבכורה "Make Up the Breakdown". הימים היו רגע אחרי שהסטרוקס והוויט סטרייפס החזירו את הרוקנרול לאופנה ורגע לפני הפיצוץ העצום שכלל את הלהקות המוזכרות בפסקה הראשונה ועוד רבות אחרות. בכל העולם התחילו לצוץ הרכבי אינדי ופוסט-פאנק שבכל תקופה אחרת היו נשארים במחתרת אבל מצאו פתאום אוזניים צמאות בתחנות רדיו, פסטיבלי מוזיקה ו-MTV2 אחד בשיא השפעתו. היו The Hives משבדיה, The Vines מאוסטרליה וגם חברינו הקנדים שהיו במקום הנכון בזמן הנכון עם אותו "להיט אחד פלאי" שאתם בוודאי זוכרים שנקרא "Bandages".
אם להיות פייר, כבר אז הם היו יותר מזה. כל אלבום הבכורה היה כיף אחד גדול ותודה על הקאמבק שגרם לי להאזין לו שוב. אבל למרבה הצער מה שנראה בזמנו כמו מסלול ישיר להצלחה עולמית מרשימה די נעצר. האירוניה היא שזה קרה דווקא בגלל המהלך הקרייריסטי הגדול של חייהם. לא רק פסטיבלים ותחנות רדיו היו צמאים ללהקות אינדי צעירות, גם חברות תקליטים. ב-2005 הוחתמה הלהקה על ידי וורנר וברגע אחד הוציאה את האוויר מבלון ההייפ שהביא אותה עד הלום (לא מעט בזכות הקרדביליות של הלייבל הקודם, סאב-פופ).
כשיצא האלבום השני, "Elevetor" - כשלעצמו אלבום לא רע בכלל - הוא התקבל בעין עקומה על ידי מעריצים ומבקרים שהרגישו שהלהקה אומצה על ידי לייבל גדול מדי רגע אחד מוקדם מדי, מבלי שהספיקה לבסס את קולה ומעמדה, דבר שהשאיר אותה נתונה ללחצים והשפעות חיצוניות שהפכו את האלבום השני לאלבום פופ-רוק פשרני ונטול הקצוות המחודדים שאפיינו את אלבום הבכורה. אם נחזור לפסטיבל מתחילת הטור, זה בדיוק המעמד שהיו בו וזו כנראה הסיבה שהלהקה הופיעה בשעה כמעט מרכזית בבמה השנייה בגודלה, אבל לא כלהקה לפני פריצה אלא כאחת שמקבלת צ'אנס אחרון.
ב-2007 יצא האלבום השני והאחרון בוורנר, "Happiness Ltd", שדווקא הראה תנועה קדימה מצד הלהקה שלא רצתה להישאר במקום. אבל גם הוא זכה להצלחה מינורית וביקורות צוננות. חברי הלהקה רצו להתקדם אבל המציאות התעקשה להעמיד אותם במקומם. ב-2010 הם יצאו שוב לדרך עצמאית והוציאו אלבום בלייבל הקטן "Dangerbird" אבל זה היה כבר מאוחר מדי. ההצלחה של תחילת הדרך היתה להם לרועץ ו-Hot Hot Heat נשארה כלהקת נישה בארץ נישתית (ואפילו לא כחלק ממרכז הסצנה השוקקת של מונטריאול).
שש שנים חלפו מאז. כשאין לך חוזה, אין גם אף אחד שעומד מעליך עם סטופר. כיום Hot Hot Heat היא בעיקר הסולן סטיב בייז וחברים שהתחלפו בדרך. האלבום כבר הוקלט ונגנז ואז הוקלט שוב והכל בניסיון למצוא את הקול המקורי, זה שנשמע כה מרענן ב-2002. רק שעברו מאז 14 שנים כך שהניסיון מלכתחילה נידון לכישלון.
ישנם רגעים יפים באלבום החדש כמו בסינגלים "Kid Who Stays in the Picture" ו-"Comeback of the Century" האירוני אבל גם לא מעט פילרים מסביב. הפעם Hot Hot Heatלא ניסתה להמציא עצמה מחדש וגם לא לנסות לכבוש את העולם, אלא פשוט ללכוד את הרוח של הלהקה רגע לפני שהיא משוחררת לחופשי. בזה חבריה דווקא הצליחו.
האלבום החדש הוא לא אלבום גדול אבל הוא מהווה רטרוספקטיבה נאה ללהקה טובה. בדיעבד ה"להיות במקום הנכון בזמן הנכון" עשה את התוצאה ההפוכה. יתכן ואם אלבומיה היו נשמעים מלכתחילה בקונטקסט אחר הם היו נשפטים אחרת (אני שומע בהם לא מעט מוומפייר וויקנד שזכו להערכה ותהילה באלבומם השני על אותו סאונד בדיוק). פרידה מ-Hot Hot Heat בשלב זה נותנת לנו קתרזיס מסוים. לא כי היא היתה להקה חשובה, להפך. כי היא מסמלת את כל הלהקות הלא חשובות שעלו בתודעה לרגע והתפיידו. היזכרות בה היא תזכורת לכך שמאחורי לא מעט One Hit Wonders יש להקות עובדות ויוצרות, שעושות זאת תחת נטל הלהיטים ולא בזכותם. בשטף המוזיקלי הבלתי פוסק נחמד מדי פעם לעצור ובאמת להקשיב להן.
מעקב "שביל בצד"
לפני שבועיים פורסם כאן ריאיון עם ג'ונו מא לקראת ההופעה של ג'גואר מא בישראל כחלק מהחימום לטיים אימפלה. באותו ריאיון הבטיח מא שיר חדש. הבטיח וקיים. את השיר החדש קיבלנו פחות משבוע אחרי ההופעה (הפושרת למדי לטעמי) והוא מבטא במדויק את התחושות מאז: זה הרכב שמשחק על התפר בין רייבים ממוסטלים לשיר פופ מתוקים. כשזה קולע, כמו ב-"Come Save Me" מהאלבום הקודם, זה מושלם. כשזה לא קולע, כמו בהופעה, זה נופל בין הכיסאות. השיר החדש אמנם קצת נופל אבל עדיין מספק הו?ק בפזמון שמאיים להידבק לראש ולא לשחרר. זו יריית פתיחה נחמדה ולא יותר לאלבום החדש. הציפיות מהלהקה בשלב זה גבוהות יותר.