מאז שהיתה בהופעה שלהם בשבוע שעבר, השירים של טיים אמפלה מלווים את אליאנה תדהר לכל מקום. קודם כל, האזינה להם באוטו בדרך לריאיון בינינו, המתקיים לרגל הופעתה בקומדיה "ארבע על ארבע", שעולה כאן לאקרנים בסוף השבוע. אחר כך, הם חיכו לה גם בקפה הרמת אביבי בו אנחנו נפגשים, רגע לפני שתלך להתכונן להנחיית משדר ההתרמה לווראייטי, שהתקיים בשכונה ביום שלישי האחרון.
המוזיקה הזו מעוררת בה זיכרונות נעימים: "היה מדהים! היה כל כך כיף", היא מתרפקת. מבחינתה, הערב ההוא בלייב פארק ראשון התגלה כעונג כפול: גם בגלל איכות המוזיקה, וגם בגלל שעוללים לא מעריצים את טיים אמפלה, אז לשם שינוי, כוכבת הילדים הגדולה בארץ היתה יכולה להסתובב בלי שההמונים יסתערו עליה ויבקשו לעשות איתה סלפי.
הכוכבת של "גאליס" מעידה שהיא אוהבת את המקומות הללו, בהם רוב הנוכחים לא מזהים אותה, ואלה שכן, פשוט לא מתרגשים מזה. מקומות כמו הופעות של להקות אוסטרליות, או ברים תל אביבים היפסטריים. "בפורט סעיד אני לא מעניינת לאף אחד את התחת", מצהירה השחקנית, "ואני מאוד נהנית מזה".
לעומת זאת, היא מוסיפה בלי שמץ של צניעות מזויפת, אין ילד אחד בארץ שלא מכיר אותה ולכן גם אין אף הורה שאינו מודע לקיומה, וזה תקף גם לגבי מפיקים, במאים ומלהקים, במידה שיש להם צאצאים. כלומר, לכל אודישן אליו תלך, מגיעה תדהר עם מטען על גבה. אם תרצה למצוא קולנוען שייגש אליה בלי דעות קדומות, תאלץ כנראה לחפש היפסטר נטול טלוויזיה שעשה את חוק לימודיו בלוס אנג'לס ורק עתה חזר לביים בארץ. "אולי אני צריכה לעשות רק פרינג'", אומרת הכוכבת, בת 23, וצוחקת.
אבל מה לעשות, שתדהר לא רוצה לעשות פרינג'. כדבריה, היא "בחורה של אמצע", אבל "אמצע" זה לא משהו שהקולנוע, בטח זה הישראלי, מאמין בו כשזה מגיע לצעירות. "מצפים ממני לאחת משתי האופציות: או להיות הילדה המקסימה שרק מודה על זה שהיא כוכבת, או להיות פאקינג סייקו, גירל גון ווילד, המיילי סיירוס הישראלית", היא אומרת, ואני נזכר בקולנוען שסיפר לי פעם על רעיון שלו: להתקין גרסה מקומית לסרט הנעורים האמריקאי הסליזי "ספרינג ברייקרס", בכיכובן של תדהר ועוד כמה מחברותיה לעולם סדרות הנוער. לעומת זאת, על דרמה בה היא ושלוש שחקניות צעירות אחרות יגלמו עורכות דין, למשל, אף אחד לא חשב.
דוגמה למיעוט התפקידים הנשיים שמציע המרכז הישראלי אפשר למצוא ב"ארבע על ארבע", בו הבמאי שי כנות מתיימר להגיש את הלהיט הקופתי המקומי הגדול של הקיץ. הסרט דומה ל"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" באותה מידה שהנאום של מילאנה טראמפ היה דומה לזה של מישל אובמה, ועוז זהבי, אושרי כהן ואחרים מגלמים בו ארבעה אנשי היי-טק מגוש דן שיוצאים להרפתקאה בסיני. השם שלו מתייחס כמובן לרכב בו הם נוסעים לשם, אבל מתאר נאמנה את מספר הבדיחות שיש בו, וגם את כמות הדיאלוגים שניתנים בו לשחקניות בו: רוני דלומי (המגלמת בדווית באופן פטרוני ועושה זאת עם מבטא מגוחך), נעמי לבוב ותדהר.
התפקיד של תדהר, למשל, מתפרש על פני כשלוש-ארבע סצנות בלבד: היא מגלמת את נערת החלומות של אחד הגיבורים, שבעקבותיה הוא יוצא למסע. ובכל זאת, למרות נפח הדמות, מדובר בציון דרך מבחינת השחקנית: הפעם הראשונה בה היא משתתפת בפרויקט שאינו מיועד לקהל הילדים והנוער. צעד קטן, אותו עושה הכוכבת בלי למעוד: הופעתה היא הדבר הכי טוב בסרט, ומוכיחה שיש לה די כישרון, כריזמה וקסם כדי לבצע בהצלחה את המעבר בין העולמות, אם רק ייתנו לה את ההזדמנות.
לדמות שמגלמת תדהר קוראים ענתה, והיא מעין ילדת פרחים, הפוכה לחלוטין באופיה מהשחקנית: "אני הרבה יותר סחית ממנה", מצהירה השחקנית, שהפכה את הסחיות לאחד מסימני ההיכר שלה.
יש אלילי ילדים שנוקטים בתחושה הזה מתוך מודעות להיותם מושאים לחיקוי. אצל תדהר, זה בא גם מתוך תחושת אחריות, אבל גם מתוך מקום אותנטי לחלוטין. "תמיד הייתי כזו", היא אומרת, "גדלתי בתל אביב ואני חיה בתל אביב, אז מאז ומעולם היו מסביבי סמים ודברים אחרים, וראיתי הכל, אבל אף פעם לא נגעתי בהם, ואין לי רצון להתחיל, בטח לא רק כדי להוכיח שהתבגרתי או משהו. זאת מי שאני ואין לי כוונה לעשות משהו רק כדי לשבור את הדימוי הזה, אני לא בן אדם מתריס".
"אותו דבר גם לגבי עירום", היא מוסיפה. "שאלו אותי כמה פעמים אם אפסול תפקידים שיש בהם עירום, ואמרתי שזה לא משהו שמרתיע אותי ברמה התפיסתית, אבל אני לא הייתי רוצה שהמעבר שלי מכוכבת ילדים לשחקנית בסרטים לקהל בוגר יתבצע דרך פרובוקציה. התרסה זה לא הקטע שלי. יש את הקלישאה הזו, 'התסריט הצדיק את סצנות העירום', ואולי היא נכונה מדי פעם, אבל סביר להניח שבדרך כלל לא".
לפני "ארבע על ארבע", אפשר היה לראות את תדהר על המסך ב"גאליס: קונטקט", הגלגול הקולנועי השני של סדרת הטלוויזיה שהפכה אותה לאייקון. למרות שהפרויקט גייס שמות בסדר הגודל של התסריטאית שירלי מושיוף והבמאי אסף קורמן, שעבדו קודם לכן ב"איש חשוב מאוד", הוא לא ממש פרץ את תקרת הזכוכית של המעריצים הקבועים, ולא זכה להערכה ביקורתית או אפילו לתשומת לב תקשורתית כלשהי.
"זה לא איכזב אותי", היא אומרת. "תמיד התייחסתי להפקות הללו כ'סרטים של גאליס' והם מיועדים לקהל מסוים עד מאוד. הציפיות שלי היו מדויקות והן התממשו פחות או יותר".
איך היה לעבוד עם במאי מהסוג של קורמן, שהגיע ל"גאליס" אחרי סרט פסטיבלים בסדר הגודל של את "לי לילה"?
"זאת היתה שיטת עבודה אחרת. אסף כל הזמן דחק בנו לחפש מעבר למה שכתוב בטקסט, משהו שלא הייתי רגילה אליו. אהבתי את זה: הייתי צריכה להיות קשובה לאסף ואני אוהבת להיות קשובה למה שאומרים לי. אני חושבת שאנחנו השחקנים צריכים להיות מעין גוף שאפשר יהיה ללוש אותו. אני אוהבת שמפסלים אותי ושמשתמשים בי כדי להוציא לפועל חזון של מישהו אחר".
ההקרנות של "גאליס: קונטקט" איפשרו לך שוב לפגוש המון צופים רכים בגיל מרחבי הארץ. למעשה, ספק אם יש מישהו בארץ שהזדמן לו לדבר עם יותר ילדים ונערים. מבחינתנו, מבוגרים שאין להם גישה בלתי אמצעית כזו, את קצת כמו ד"ר דוליטל של עולם הנוער. אז מה את יכולה לספר לנו עליהם, שאנחנו לא יודעים?
"אני חושבת שאנחנו לא מעריכים אותם מספיק. קל לנו להמעיט בערכם בגלל כל תרבות הסמארטפונים והאינסטנט, ולתפוס אותם כרובוטים: אבל דווקא בתור טכנופובית בעצמי, אני חייבת להודות שגם בזכות הטכנולוגיה, הילדים היום הרבה יותר חכמים, הרבה יותר מהירים והרבה יותר חדים ממה שהיה בזמני. אז לפעמים הייתי שמחה אם כולם היו משחקים בחצר כמו פעם, וברור שיש היום הרבה יותר חטטנות והרבה פחות דחיית סיפוקים, אבל צריך לקחת בחשבון את כל הדברים הטובים שהטכנולוגיה מאפשרת. האחיינים שלי, למשל, גאונים, הם יודעים הכל על הכל".
מצד אחר, קרה לך אי פעם שפגשת ילדים והם לא ביקשו ממך סלפי?
"זה קרה לי רק פעם אחת, אחרי ריאיון בו אמרתי שחבל כי ילדים באים ומצלמים אותי כאילו שאנחנו על פס ייצור, בלי אפילו לשאול 'מה נשמע'. אז אותן ילדות להן אמרתי את זה, אמרו לי בתגובה שהן מוותרות על הסלפי ומעדיפות לדבר איתי הפעם, אבל כבר היו באמתחתן אינספור תמונות שלי מהעבר, אז זה לא נקרא ולמעשה התשובה לשאלה שלך היא לא, אף פעם לא פגשתי ילדים בלי שביקשו ממני סלפי".
את זוכרת את האודישן הראשון שלך ל"החולמים", הסדרה ממנה לקחו אותך גם ל"גאליס"?
"כן, הייתי על סף התמוטטות עצבים. זה הגיע אחרי שנים בהם נכשלתי באודישנים, ואמרתי לעצמי שאם איכשל גם הפעם, כבר יהיה לי קצת יותר קשה לשכנע את עצמי שזה בסדר לקבל תשובה שלילית פעם אחר פעם. ואז התקבלתי".
והשאר הוא היסטוריה, המקצוע היחיד בו תדהר קיבלה מאה בלימודים, בעיקר בגלל האובססיה שלה לנושא השואה. "זה הפטיש שלי, תמיד התעניינתי בזה", היא אומרת. "אולי בגלל שסבא שלי היה ניצול שואה, אבל אף פעם לא דיבר על זה, מה שברא בי יצר לגלות מה עומד מאחורי השתיקה שלו. הפטיש שלי כל כך חזק, שאני יכולה לעשות באמצע הלילה רי-סטארט ל'הפסנתרן'. אני כל כך אוהבת סרטי שואה! זה הז'אנר האהוב עליי".
זה אולי זמן טוב לשאול אותך מה שני הפחדים הגדולים שלך. הדמות שלך בסרט מעידה כי היא מפחדת מסנאים ומעליות, ואת?
"מעליות לא מפחידות אותי, גם לא סנאים, אם כי זה יהיה עצוב אם אחד מהם ינשך אותי. אני מפחדת מג'וקים: קלאסי, הא? ועדיין, מהילדות, נשאר בי פחד מהחושך. אם נגיד אני טסה מחר לחו"ל ואני לבד בחדר במלון, יש סיכוי שאשאיר אור בשירותים".
מי שארבע הדקות של תדהר ב"ארבע על ארבע" עוררו בו תיאבון לעוד, ישמח לשמוע כי לוח הזמנים שלה עמוס בעתיד הקרוב. "אני תת-אדם עד ינואר", כדבריה. בין השאר, אפשר יהיה לראות אותה במופע החורף של "גאליס" ובסדרה מוזיקלית חדשה בשם "אוי בוי". המעריצים הגדולים באמת (זהירות, פרסומת!) יוכלו גם לרכוש ערכת חזרה לבית ספר בעיצובה.
"אמרו לי שאני צריכה לדבר איתך גם על זה", היא אומרת רגע לפני סיום הריאיון ואז מציגה בפני את התמונות, היפות דווקא, של הערכה. "הפרצוף שלי מרוח על כל המרצ'נדייז של 'גאליס' אבל בחיים לא ראיתי מזה שקל", היא מספרת. "כאן רציתי לעשות משהו משלי, אבל בלי הפנים שלי, אלא ברוחי ובעיצובי. עשינו סקר שוק וכך הבנו מה בדיוק צריך בשביל ערכת החזרה המושלמת לבית הספר. אני הייתי הולכת עם ילקוט של חנאנות, למשל, אבל היום הולכים עם תיק שרוך. יש גם מחברות, קלמרים, קלסרים, מימייה ואוזניות".
גם הילדים שומעים בהן טיים אמפלה?
"לא נראה לי, הם יותר לכיוון רוני דלומי".