את "קפה סוסייטי", שעלה כאן לאקרנים בסוף השבוע האחרון, מפרסמים כמובן כסרט העלילתי הארוך ה-47 של וודי אלן. אך הנתון המהותי יותר לגביו, זה שמדובר בשיתוף הפעולה השלישי של ג'סי אייזנברג וקריסטן סטיוארט. הוא מגלם כאן צעיר יהודי מניו יורק שעובר לחוף המערבי בשנות השלושים ומיד מתאהב, והיא משחקת את מושא אהבתו, שמחבבת אותו אבל מעדיפה את חיקו של דודו (סטיב קארל), ביג שוט הוליוודי המבוגר ממנה בהרבה.
לפני כן, הופיעו השניים בצוותא בקומדיית הנעורים החיוורת "אדוונצ'רלנד" (2009), ואז ב"אמריקן אולטרה", אחד הסרטים הכי בלתי נסבלים של השנה שעברה. התגלה בו מה שמוכח כאן ביתר שאת: אייזנברג הוא מלך המניירות, הביטחון עצמי המזויף והנוירוטיות המעושה, ואלה תכונות שקיימות גם בסטיוארט ובדרך כלל מצליחות להתחבא היטב, אבל מתעוררות בכל מפגש עמו. כלומר, מדובר בשני שחקנים שעדיף לא להפגיש אף פעם, בטח לא שוב ושוב.
מוזר שאלן לא רואה זאת. נהוג להעריך אותו על כתיבת הדיאלוגים, אבל לא פחות מכך, הוא הצטיין לאורך השנים בליהוק ובהדרכת כוכביו. אין עוד אף במאי חי שהעניק לכל כך הרבה שחקנים ושחקניות תפקידי אוסקרים, וגם בסרטיו הפחות טובים, עבודת המשחק לא היתה הבעיה.
לא מתאים לו ליפול כך בפח, ואולי זה קרה כי התפתה לראות באייזנברג גרסה צעירה שלו. אך בניגוד לג'ייסון ביגס בזמנו ב"כל דבר אחר" (2004), יורש העצר המיועד אינו עומד באתגר, ואפילו עם מכנסיים ארוכים ודיבור מגומגם, הופעתו אינה מדגדגת את האיכויות של אלן, אלא מצליחה בעיקר להרגיז ולהעיק. בשלב מסוים, יקירת לבו מגדירה את דמותו כ"חמודה כמו צבי המסונוור בידי אורות של מכונית", והאמת היא שקשה שלא לרצות להיכנס לכלי הרכב הזה, ולדרוס אותו.
חבל שכך, שכן יש בסרט אלמנטים יפים, והם ודאי היו באים לידי ביטוי בצורה טובה יותר לולא כוכביו היו מדכאים אותם. קודם כל, כרגיל אצל אלן, התסריט מצליח לקחת מה שנראה כתשתית לקומדיה קלילה, ולהשתמש בו כדי להעלות במלנכוליות שאלות פילוסופיות, במקרה זה על אהבות ראשונות ועל אהבות נכזבות.
כל זה, כיאה לאופי של גיבוריו ולזירות ההתרחשות, מלווה בניים-דרופינג הוליוודי חינני ובמקבץ משעשע של בדיחות על יהודים, ומעל הכל עומדת עבודת הצילום: אלן גייס לראשונה את ויטוריו סטוררו, מגדולי הצלמים בתולדות הקולנוע, שמזמן כבר לא היה שותף לעשיית סרט, ומעשה האמן שלו כאן מהמם את הצופה מהשנייה הראשונה. אם כבר לראות את "קפה סוסייטי" אז רק על המסך הגדול, בו הצבעוניות ומשחקי התאורה של האשף האיטלקי נחשפים במלוא הדרם.
אך למרות האיכויות התסריטאיות והחזותיות, הקפה כאן אינו מתעלה, כיוון שאלן מגיש אותו על בסיס חלב חמוץ: אייזנברג וסטיוארט. בגלל שהדמויות בגילומן אינן מעוררות הזדהות, הסרט לא מצליח לרגש, ומפני שהן גם לא אמינות, הקונפליקטים והדילמות לא משכנעים. כמה וכמה התאהבויות מוצגות פה, ואנחנו לא קונים אף אחת מהן.
בהקשר זה, חורה גם האירוע שמניע את העלילה: העובדה שהגיבורה מעדיפה את מחזרה המבוגר על פני זה הצעיר. אין לכך שום הצדקה תסריטאית, חוץ מן האובססיה של אלן עם רומנים חוצאי גילאים שכאלה. זו כבר הפעם השלישית ברציפות בה הקולנוען מציג סיפורי אהבה מופרכים למדי בין אשמאים שכמותו ועלמות חן, ואפשר כבר להתחיל לחשוב כי הוא עושה זאת כאפולוגטיקה על חייו הפרטים, ומלכתחילה יוצר את הסרטים כדי להצדיק את התנהלותו האישית השנויה במחלוקת.
אפשר רק לקוות כי במה שעוד נותר מן הקריירה שלו, יאות אלן לגוון ולהציג רומן בין אשה מבוגרת לצעיר, או פשוט סיפור אהבה בין שתי דמויות באותו גיל, וכך ברומנטיקה שלו תהיה קצת יותר אמינות, מקוריות ושאר רוח. עד אז, "קפה סוסייטי" אמנם מהנה לפרקים בגלל המעלות שכן יש בו, אבל ניצב בסופו של דבר כסרט סתמי וטריוויאלי.
בשלב מסוים בסרט, מצהירה אחת הדמויות "תחיה כל יום כאילו הוא יומך האחרון, ויום אחד זה יהיה נכון". משפט מוצלח, אך אלן דורש ולא מקיים לא נראה שהוא התאבד על "קפה סוסייטי", אלא דווקא שהתייחס אליו בפיזור דעת, כאחד מ-47 התוצרים שכבר עשה ומהרבים שעוד יעשה, ובגלל זה אין בו מחויבות ומסירות אמיתית, אלא ליהוק שלא הושקעה בו מחשבה וקווי עלילה שאין להם הצדקה.
בעוד רגע פילוסופי, פוסקת דמות אחרת כי "לא ראוי לחיות חיים בלי לחקור אותם, אבל גם חיים שיש בהם חקירה הם בסך הכל לא משהו". בזה שהיא צודקת לגבי החיים, אין ספק, ולאחר שתי צפיות ב"קפה סוסייטי" לא נותר לי אלא לפסוק שגם הוא לא משהו.