בלילה לאחר הקרנת הבכורה האירופאית של סרטו "קפטן פנטסטיק", נדרש התסריטאי-במאי מאט רוס לקחת כדור שינה חזק במיוחד כדי להירדם. אפשר להבין אותו: הפרמיירה התקיימה בפסטיבל קאן האחרון, לפני כשלושה חודשים, והתגלתה כאחת המרגשות שהיו בו השנה. הקהל עמד אז ומחא כפיים במשך רבע שעה ארוכה לסיפור על אב היפי ואינטלקטואל, בגילומו של ויגו מורטנסן, המתעקש לגדל ולחנך את ששת ילדיו מחוץ לכל מסגרת ממסדית.
מבחינתו של רוס, זו היתה גם התרגשות גדולה וגם אנחת רווחה. את הבכורה העולמית ערך הסרט בחודש ינואר במסגרת פסטיבל סאנדנס בארצות הברית, ושם חלק מן הביקורות היו פושרות, אז הוא חשש שבעתיים מן התגובה בצרפת, שהרי הקהל בקאן ידוע כמחמיר ולא מהסס להשליך עגבניות במידה ואינו שבע רצון.
אך הריביירה האירה פנים לרוס, שבסופו של דבר גם זכה בפרס הבימוי ב"מבט מסוים", מסגרת הצד היוקרתית של הפסטיבל. מגיע לו, שכן הוא אדם מיוחד, חכם ומקסים. כזה גם סרטו, שעלה כאן לאקרנים אמש (חמישי) ומעתה גם הקהל הישראלי יכול להתענג עליו, אם רק לא ייבהל מכך שיש לו שם של קורנפלקס.
את רוס אני פוגש יום לאחר אותה הקרנת בכורה אמוציונלית. היוצר הקנדי, בן 46, מוכר בעיקר כמי שכיכב בכמה סדרות טלוויזיה, למשל "אהבה גדולה" ו"סיליקון ואלי". למרות הצלחתו המסוימת במסך הקטן ובניגוד לרוב בני דורו, הוא לא ניצל את המעמד שלו כדי לפתח פרויקטים טלוויזיוניים, אלא דווקא התמקד בפיתוח הקריירה הקולנועית. בעברו כבמאי שלל סרטים קצרים ואף סרט עלילתי ארוך אחד באורך מלא, "28 חדרי מלון" (2012), שהוצג אף הוא בפסטיבל סאנדנס בזמנו, אך לא זכה לתהודה עולמית. "קפטן פנטסטיק", לעומת זאת, הוא כבר קפיצה משמעותית מבחינתו. "בשבילי, להגיע לקאן זה כמו לעלות לרגל למכה", מודה הבמאי.
"נהוג היום לומר כי טלוויזיה זה הקולנוע החדש, אבל זה לא היה כך עד 'הסופרנוס'", ממשיך רוס. "לכן, גדלתי על ברכי המסך הגדול, ומבחינתי אולם הקולנוע היה המקום ללכת אליו כדי למצוא משמעות. זו היתה הכנסייה שלי, ומאז ומעולם היה לי חלום אחד לעשות סרטים".
רוס מספר איך "שבעת הסמוראים" של קורסוואה "פוצץ לו את הראש" כשהיה בן תשע וכיצד נהנה כנער לצפות בסרטים של גודאר ושל טריפו, כך שאפשר לחשוד כי ביסס את דמותו גבהת המצח של גיבור "קפטן פנטסטיק" על עצמו. מה עוד שבדיוק כמותו, הוא נוהג לחגוג במציאות את "יום נועם חומסקי": המצאה פרטית שלו, במהלכה הוא מחלק לילדיו פעם בשנה ספר של הוגה הדעות החתרן וכן עוגה. "חומסקי הוא אחת האושיות הכי גדולות והכי הומניות שיש", מסביר הקולנוען, "כולם צריכים לקרוא אותו ולהכיר אותו. יש לי הערכה עצומה אליו ואני מאזכר אותו בכל דבר שאני עושה, אז רק התבקש מבחינתי שהאבא יעריץ אותו ויחגוג את פועלו עם משפחתו".
אגב, איזו עוגה אתם אוכלים לכבודו?
"סתם עוגה רגילה, בדרך כלל עוגת שוקולד, אלא אם תתן לי רעיון לעוגה שיותר מתאימה לחומסקי".
אני לא אוכל עוגות, אבל כן יש לי שאלה האם שקלת ללהק את עצמך לגלם את האב? או שמלכתחילה כתבת את התפקיד לוויגו מורטנסן?
"לא כתבתי אותו במחשבה על ויגו או על כל שחקן אחר, אבל הוא היה הבחירה הראשונה שלי. אני מעריץ אותו גם כשחקן וגם כאדם. מעבר למטלות שלו כשחקן, הכוכב הראשי שלך הוא גם הפנים של הסרט, ומי שמסמל את הכוונות שלך כיוצר, אז לכבוד הוא לי שאיש רנסנס כמו ויגו נושא את 'קפטן פנטסטיק' על כתפיו".
לא נעים לי לקחת את השיחה למקומות כאלה, אבל אי אפשר להתעלם מסצנת העירום המלא של ויגו בסרט. נדיר הרי לראות בולבולים בקולנוע, בטח זה האמריקאי המסחרי.
"נכון, כי אנחנו חיים בתרבות הומופובית. אין בעיה שגברים יישבו וייצפו בעירום נשי כאוות נפשם, אבל ברגע שיש עירום גברי, זה מכניס את כולם ללחץ. זה פאקינג מגוחך! גם בסרט הקודם שלי היה שטרונגול. אמרתי לאנשי הצוות 'יש פה עירום נשי, אז רק הוגן שיהיה גם עירום גברי', וכריס מסינה, השחקן שנדרש לחשוף עצמו בשל כך, מיד אמר לי 'יאללה, בוא נעשה את זה'.
"כמובן שאני לא עושה זאת רק לשם הפרובוקציה, אלא כי יש גם הצדקה תסריטאית. ב'קפטן פנטסטיק', למשל, הדמות של ויגו מסתובבת עם הבולבול בחוץ כי זו תפיסת העולם שלה. היא אומרת לסובביה 'כולנו בני אדם, כולנו חיות, למה שנתבייש בגוף שלנו, למה שלא אסתובב עירום ליד ילדיי'. אולי זה יעלה לי בצנזורה בכל מיני מדינות, אבל זה היה חשוב מבחינתי".
למרות המיניות הנועזת יחסית לסרט אמריקאי מסחרי, בכל זאת כמה מבקרים כתבו אחרי ההקרנות בסאנדנס כי מדובר בדרמה מעושה ועמוסת קלישאות. מאיפה אתה חושב שזה בא?
"כן, הם היו די נבזיים. זה אולי נשמע שחצני מצדי להגיד, אבל אני באמת חושב שיצרתי כאן סרט מורכב, והופתעתי מכך שכמה כלי תקשורת חשבו ההפך. אולי הבעיה היא ש'קפטן פנטסטיק' די אמוציונלי, ושמתי לב שאם במשהו יש רגש, אנשים נוטים להיות סופר-ביקורתיים כלפיו. זה אירוני, כי הרי אנחנו הולכים לקולנוע בשביל תגובה רגשית. סרטים הם מכונת אמוציות. אנחנו רוצים לצחוק וגם לבכות, אז רק טבעי שאעשה קולנוע רגשי, ומה ההיגיון לתקוף אותי כל כך על זה?".
יכול להיות שהתקשו לעכל את הסרט גם בגלל השם שלו? בדיעבד, לא היית נותן לו שם אחר, כזה שלא יגרום לאנשים לחשוב כי הם נכנסים לפנטזיית גיבורי-על?
"אני חייב להודות: עד השנה האחרונה, לא הערכתי נכון עד כמה ז'אנר גיבורי העל דומיננטי בעולם הקולנוע, והבנתי זאת רק בגלל מבול השאלות האינסופיות על השם שלו. עם זאת, אני לא מתחרט. קודם כל, השם הולם כי הגיבור באמת מנסה להיות סופר-אבא. דבר שני, אני לא חושב שבאמת יכולה להיות סיטואציה בה מישהו נכנס לסרט במחשבה שהוא מבית היוצר של מארוול. אחרי שרואים את הפוסטר ואת הטריילר, ובטח אם מבחינים שוויגו משחק פה ומכירים את הרזומה שלו, איך אפשר להתבלבל? בכל מקרה, אישית, אני אוהב את השם וחושב שהוא פואטי ומלא הומור".
גם אני אוהב אותו. הוא נשמע לי כמו שם של אליל פרוגרסיב-רוק מהסבנטיז.
"בדיוק, ויש בו מידה של אירוניה, וגם פתח לדמיון. אני לא אוהב שמות סרטים שמסגירים הכל עליהם. מישהו אחר אולי היה קורא לו 'משפחת רובינסון האמריקאית" או 'המשפחה המוזרה שלי' או משהו דפוק כזה, אבל פאק, אני לא רוצה בולשיט. רציתי שם שמקבל משמעות בזמן הצפייה, לא לפניה".
כמה מכוכבי הסרט מבצעים בריאיון טלוויזיוני את השיר של גאנז אן רוזס מתוכו
דיברת הרבה על רגש, ולדעתי הקטע הכי מרגש בסרט הוא הקטע בו הגיבורים שרים גרסת א-קפלה של "Sweet Child O'Mine" של רובים ושושנים. למה בחרת דווקא בשיר הזה?
"האמת, רציתי דווקא את 'When Doves Cry' של פרינס, אבל הוא לא אישר לנו את השימוש בו, לצערי, אז הקשבנו למאות שירים אחרים, ושניים הגיעו לקו הגמר:
'Like a Prayer' של מדונה, והקלאסיקה של גאנז אן רוזס שבחרנו בסופו של דבר, כי אחרי שהקשבתי לה פעם אחת לצורך העבודה על הפסקול, לא יכולתי להפסיק לעשות זאת. אני לא יכול להגיד שאני אחד מגדולי המעריצים של הלהקה הזו, אבל יש לה איכות פאנק-רוק אנטי-ממסדית שאני מעריך".
שאלו פעם את מייק ניקולס מה יקרה לגיבורים של "הבוגר" והוא אמר שהם יהפכו להורים שלהם, ובהשראת זאת הצגתי שאלה דומה לווס אנדרסון על 'ילדי אור הירח', ועכשיו אני שואל זאת גם אותך.
"אני גם חושב שהם יהפכו לאבא שלהם, וטוב שכך, כי יש להם אבא נפלא. חלק מהילדים יהיו פוליטיקאים, חלק אמנים וחלק פרופסורים, אבל לכולם יהיו חיים יוצאי דופן".