טעון קיפוח 90: דודו יסמין שומר על חייכם, וזה לא טוב

(בסרטון: דודו יסמין שר "בלבלה")

רבות ומגוונות הן הסכנות הטמונות בתכנים שאורבים ברחבי הרשת. תמונות של פצועים והרוגים מתאונות דרכים וממוקדי לחימה ברחבי העולם, סרטוני פורנו, הונאות פיננסיות, וירוסים ומיכל צפיר הם רק חלק מזערי מהן. מחמם את הלב, אם כן, לגלות שפה ושם עדיין יש מי שחרד לנפשותינו ודואג מראש להזהירנו מפני תוכן שעשוי לפגוע בנו - ולעתים, כמו למשל במקרה הזה, אף להרגנו.

"בלבלה", שירו החדש של דודו יסמין - זמר ותיק ונהדר שכבר הובילנו בעבר אל סף מוות מוחי בעקבות להיטיו השנונים והאינטליגנטיים "ראש בלטה" ו"בום בום, מדברים פקה פקה" - הוא דוגמה מצוינת נוספת לסכנה ברורה ומיידית מהסוג הזה, אבל יסמין, מתברר, הוא לא רק זמר נפלא שבוחר את החומרים לאלבומיו בפינצטה (עד כה היו לו 15 כאלה, וה-16 בדרך) - הוא גם אדם רחום עם לב זהב שבאמת, אבל באמת, אכפת לו ממאזיניו.

אף על פי שהמילים של "בלבלה" לא מצחיקות בכלל, אלא רק מאופיינות ברמה בלתי נתפשת של טמטום ("היא איתי במכונית / ונוסעים לחוף עתלית / בא לי לאכול דגים / חומוס, צ'יפס וחמוצים / על כוס בירה לבנה / לדבר על חתונה"), הוא מגדיל ראש ומצרף לסינגל הזה אזהרה לשדרים ולעיתונאים: "יש להקשיב לשיר בישיבה, כדי שלא תיפלו מצחוק".

תודה, דודו. אני חב לך את חיי. כעת, ברשותך, אלחץ על סטופ, אשבע בכל היקר לי שלעולם לא אלחץ שוב על "פליי" ואסע ליפו. בא לי לאכול דגים.

(חצי כוכב)

עם כל הכבוד להומור הדק והמשובח של דודו יסמין - ויש כבוד - הבדיחה של חן טור הרבה יותר לא מצחיקה (ולכן גם הנימה בביקורת עליה תהיה עניינית ונטולת חן).

זה אמור להיות, על פי ההודעה לעיתונות, "שיר קיץ שובב וקליט, העתיד להפוך להמנון הנשים הרוצות גבר של אישה אחת, אהבה אחת, ומחפשות את הבחור הנכון לבנות איתו בית ומשפחה" - אבל זה ממש לא מה שזה, מכל בחינה אפשרית.

"שיר קיץ שובב וקליט"? רק המילה "קיץ" נכונה במשפט הזה. באמת קיץ עכשיו, אבל המיקס המאולתר והמחולטר הזה שמחבר בין קולה המטרטר של טור לעיבוד מיושן הוא לא שיר ומה שקורה בתוכו רחוק מלהיות שובב (וואו, היא רוצה להכיר בחור ולהקים איתו בית ומשפחה! איזו פריקת עול!) ולא יכול גם להיות קליט, כי הוא בלתי שמיע.

"המנון הנשים הרוצות גבר של אישה אחת"? לא ממש ברור מה המשפט הזה אומר, כי הוא די אוקסימורוני (המנון נשי זה משהו שמרפרר לפמיניזם, ולתלות את העתיד בגבר זה משהו שמרפרר לשוביניזם), אבל כן ברור שזמרת שמוציאה לרדיו שיר עם טקסט כה מביך ("בקיץ ללקק איתך איזה ארטיק / מספיק לו הוא לא צריך טילון") ועם שם שמבוסס על משחק מילים כה עלוב, כה מזעזע וכה מחפצן ("חתיכה של בית"), תוקעת מקל אימתני בגלגלי המהפכה המגדרית.

"חתיכה של בית"? תודה, אבל אסתפק בחתיכה של מוח, במקום זו שנמסה לי עכשיו.

(אפס כוכבים)

כמעט בלתי אפשרי לזהות היום, אחרי דדי דדון, את הגבול שבין אמת לדאחקה, אבל במקרה שלפנינו זה לא משנה: שגיב לוזון גם קורע מצחוק וגם כובש את הלב ואת הנשמה. כן, מתברר שאפשר לעשות את זה - ואפילו מבלי להתכוון.

הוא לא זמר מוצלח במיוחד והשיר שלו, גם שבעה חודשים אחרי שהופיע לראשונה ביוטיוב, איום ונורא בכל פרמטר אובייקטיבי שלא נקשר לציניות - ובכל זאת, בפזמון, כשלוזון מייבב בגרון חנוק "תנו לי להיות סלב / תנו לי להיות סלב / אני רוצה להיות בכל התכניות / אז תנו לי להיות סלב", הוא עושה את זה יותר מצחיק מדדי דדון ויותר חזק ומרגש מכל השירים של אייל גולן ביחד.

אני מניח שאהיה מאוד עצוב, אולי אפילו אבכה, אם הימים יחלפו לאיטם ושגיב לוזון, משום מה, לא יהפוך לסלב. כמיהתו לעולם הסלבס אולי קצת מיושנת - אחרי הכל, היום קצת פחות נהוג לכתוב על זה שירים, ויותר מקובל להטריל עם זה ברשת - אבל ארכאיותה רק תורמת להבלטת האלמנט הרומנטי בשיר: לוזון באמת רוצה להיות סלב, כמו פעם. הוא אפילו מספר שהוא רוצה לשבת במעגל של דן שילון.

מצד שני, ניכר שהוא גם עשה קצת שיעורי בית לפני שניסח את בקשתו הנרגשת מהאנשים להיות סלב. אמנם קצת קשה להבין מי הם בדיוק האנשים האלה, שכן לוזון מסתפק בפנייה הכללית "תנו לי", אבל הוא לא עד כדי כך תלוש מהמציאות: הוא מודע היטב, למשל, לתחרות שבין "חדשות הבידור" ל"גיא פינס", ולכן מקפיד לציין בשירו את שתי התוכניות, כדי לא לשרוף מראש הזדמנויות לפריצה ("בחדשות הבידור לקבל כתבה / זה לא יותר מדי / אצל גיא פינס בתוכנית / להתארח באולפן").

ובכל זאת, למרבה הצער, שגיב לוזון עדיין לא סלב. האנשים לא נתנו לו להיות אחד כזה. זה לא בסדר. צריך למצות איתם את הדין. עם כולם.

(כוכב אחד, אבל מיוחד)

את כבודו המעורער של הז'אנר מציל השבוע, ברגע האחרון, בסאם בירומי - דודו של סמיר שוקרי ומוזיקאי ייחודי ורב-סגנוני שהנהיג בעבר את להקת "חאלס".

בדמו של בירומי זורמים, כפי שניתן להבין גם מהשיר היפה, בעל הפזמון הקליט והמנצח, מקצבים מקומיים לצד רוק קלאסי, סרף, דאב, רגאיי, מיני אלקטרוניקה ורעיונות מוזיקאליים אישיים שמבטאים את התרבות המעורבת, הערבית-ישראלית, שבה הוא חי ויוצר.

הקול של בירומי לא מאוד גדול, אבל כן מאוד נוכח - ובכל מקרה, גם הוא, כמו קולותיהם של חבריו לז'אנר האינדי המזרחי בתל אביב, פחות חשוב מהקטע, מהעיבודים, מהשילוב שמוצג פה בין מזרח למערב ובין השורשים המסורתיים לרוח הצעירה.

ובכל זאת, הודות לערבית, שפת אמו של בירומי, ה"אינדי המזרחי" שלו עוצמתי ואפקטיבי מזה של א-ווה ולירון עמרם, למשל: יש בו, בנוסף לשעטנז סגנוני מרהיב וקצב משגע, גם שכבה עמוקה של רגש. קשה להתעלם מכך שמשהו קורה שם, מתחת לעיבוד המוזיקלי והביט הנחמד.

והמשהו הזה, ששמו אמת, לא רק מקפיץ, משלהב וגורם להזעה. הוא באמת עושה משהו.

(ארבעה כוכבים)