תענוג לכתוב על ספר שמוביל ברשימת רבי המכר, והוא גם ראוי להוביל. זה לא קורה הרבה. תענוג גם לכתוב על ספר שבו עושה הסופר צעד מרשים כל כך של התפתחות אחרי ספרו הקודם. גם זה לא קורה הרבה.
"תשרין" של איימן סיכסק מספר את אחת העלילות המורכבות והמשוכללות ביותר שנכתבו בעברית בשנים האחרונות, ויחד עם זאת השכלול הזה איננו מבטל לרגע את האפל והפראי שבה. לכאורה, ולא רק לכאורה, זה סיפור של חשיפת סוד. איש צעיר בשם וואחיד מוצא בבית אמו צילום של דודתו, נדיה. הוא יודע שהיא נרצחה לפני שנים רבות, הוא לא יודע למה היא נרצחה והוא נחוש לדעת. לשם כך הוא צריך לפרוץ את מעגל השתיקה של בני משפחתו. הם שומרי סוד קנאים, והוא רודף סוד קנאי. אבל חושפי סודות משפחתיים עשויים גם להיות הורסי משפחות. לא כך וואחיד, הגיבור של סיכסק. הוא לא רוצה, ולא רק לא יכול, לקרוע את הריקמה המשפחתית החמה שלו כאשר הוא חושף את הסוד שהיא מסתירה. הוא יודע שהוא ישלם על כך מחיר וכמו בני משפחתו האחרים, גם חוסם את עצמו, ולא רק נחסם על ידי נדר השתיקה המשפחתי. זה מתח קשה לדמויות שבספר, וזה מתח מעשיר לסופר.
אני מדגיש את העלילה שברומן כי היא, לדעתי, מקור העוצמה שבו. סיכסק לא מנסה להעניק ייחוד ועוצמה ללשון שברומן או לקצב התחביר שבו. הוא מתרכז בעלילה. הסופר האנגלי א.מ. פורסטר כתב שעלילה היא השאלה שאנחנו שואלים אחרי כל דף שאנחנו קוראים: "ומה היה אחר כך?". סיכסק מציב ביד אמן מעשה שלאחר נישואים או שקר שלאחר סוד או מכתב שלאחר תאונת דרכים. ושלא כמו ברומן בלשי שגרתי, שהמתח בו משרת את המתח, כאן בונה סיכסק מתח שמוביל אל אנשים רבי רבדים.
סופר של אמת ניכר גם ביכולת שלו לתקן את עצמו. ספרו הקודם והראשון של סיכסק, "אל יפו", יצא לפני ארבע שנים. זה היה תיאור אמין של חיים ערביים ביפו, אבל הספר סבל מפיזור, מהיעדר מיקוד. הוא היה אוסף רגיש של התבוננויות בפיסות חיים בלי בריח שיאחד ביניהן, ובלי מניע ברור שיעניק לכתיבה קצב וכיוון. כאן ממקד הסופר את הדמויות הרבות ואת המעשים שהן עושות, לא רק סביב סוד הרצח של נדיה, אלא גם סביב נקודת המבט של מספר כל-יודע. הספר בנוי כפסיפס של נקודות מבט: שתי משפחות גדולות, ולכל אחד מבני המשפחות נקודת מבט משלו, אבל כל נקודות המבט נמסרות לקורא בתיווכו של המספר. כך אנחנו מקבלים מן הסופר הנחיה לחשוד במה שמוסר לנו המספר על מה שחשבה או אמרה דמות. שכן הוא - המספר - לא מצטט אותה. הוא מוסר בלשונו את מחשבותיה, ומי יודע אם לא צנזר את דבריה או סילף אותם מסיבה שקשורה למסתורין של הרצח. כך משיג סיכסק גם יד מכוונת בעלילה שלו וגם אוירה של "רחש חשדות ודבר אשם" , כמו שכתב אלתרמן.
הקול המדבר אמנם שולט ברובו של הספר, אבל קולות אחרים מופיעים בו ומעניקים לו מורכבות. הסופר קוטע את קולו של המספר ומצטט קולות שאין למספר שליטה עליהם: מכתב שכותבת דמות או חלום של מישהו שהוא עצמו לא שולט בו, או שיחת טלפון המובאת כלשונה. הפלישות האלה של תודעות שמתעקשות שלא להגיע אל הספר בתווכו של מספר, מדודות מאוד. הן לא עוצרות את הדינמיקה של העלילה ולא מפזרות את המיקוד שלה. להפך, העלילה כמו נדרשת לענות לאתגרים שמציבים לה מכתב או חלום. הדמויות המנתבות את דרכן אל הסוד המשפחתי נדרשות לענות על שאלות קשות שהציטוטים מציבים (למשל, אחיו של וואחיד, שמרצה עונש מאסר על שימוש וסחר בסמים, מספר במכתב את הידוע לו על הרצח של דודתם, אבל נשאלת השאלה למה הוא שולח את המכתב לא אל אחיו התובע ממנו תשובה, אלא אל אשתו של אחיו שלא ביקשה לדעת).
העלילה ב"תשרין" מתפתחת ויוצרת מורכבות בהדרגה. בתחילה זו, כאמור, עלילה שמוביל וואחיד - מרצה צעיר לכימיה באוניברסיטת חיפה, כדי לחשוף את סוד הרצח של דודת שנשמר 40 שנה. מהר מאוד מתחיל וואחיד לפזר סביבו שקרים, שמתחילים בזוטות ומסתיימים בבגידה באשתו עם סטודנטית יהודיה. גם לסטודנטית הוא משקר ומציג את עצמו בשם בדוי ובמקצוע בדוי. באותה עת, אשתו של וואחיד מסתירה ממנו את הריונה. כך נעשה הסוד האחד לארבעה סודות, וככל שמתפתח הרומן הולכים ומתרבים הסודות שסביב הסוד המרכזי.
אבל סוד עוצמתו של הספר הוא בדרך שבה נכרכת פקעת הסודות הזאת סביב הדמויות. שומרי הסודות כאן, וגם חושפי הסודות, הם לא בלשים. הם בני משפחה שאישיותם, קשרי האבות והבנים שלהם, קשרי האחים והאחיות שלהם, המיניות שלהם, המקצועות שלהם, מקומות המגורים שבחרו לעצמם - אלה מתגלים בספר תוך כדי הרדיפה של וואחיד אחרי סוד הרצח הישן. כך אנחנו מקבלים רומן פסיכולוגי מרתק, בעל מבנה הדוק ומתוחכם. האנשים שעליהם כותב סיכסק מתגלים - קודם כל לעצמם, ואחר כך גם לסובבים אותם - כבעלי שכבות על גבי שכבות שמתקלפות מהם בזו אחר זו. כמה שורות לפני סיום הספר כותב סיכסק: "איזו דרך נכלולית יש לבושות הקטנות שלנו להשיג אותנו, בסופו של דבר".
ככל שהתקדמתי בקריאה הלך והתחזק בי הכבוד כלפי הדרך שבה מתמודד סיכסק עם המתח שבין ערבים ליהודים בישראל. הוא יודע טוב מאוד שקוראיו יבחנו את הרומן שלו בשבע עיניים פוליטיות. אי אפשר אחרת. המציאות הישראלית הפוליטית המרה לוחצת עליו, כסופר ערבי, למצוא עלילה ודמויות של "הזמן הצהוב" זמן הנכבה שלא נשכחת וזמן הכיבוש המתמשך, על סיבוכי הסיבוכים שלו. אחד מהם הוא הסיבוך שגורם לסופר הערבי הזה, בן יפו, לכתוב בעברית ולא בלשון אימו.
הדם הרע שבין ערבים ליהודים מופיע בספר הזה ופורץ גם מן הסוד שברצח נדיה. אבל הרבה לפני שהוא מופיע, מופיע כאן הדם הרע שבין ואחיד לביו עצמו, ואחר כך מופיע, ובהרחבה, הדם הרע שבין ואחיד לבין הערביות שלו. במעגל ראשון נמצאת כאן נפשו החד-פעמית של היחיד: האינסטינקט של וואחיד, מאז ילדותו, להינעל מפני העולם (ודווקא לכן הרדיפה שלו אחרי סודות מרתקת); הנטיה שלו להיות "מודע למתרחש מסביבי, אבל לנצח מחוצה לו"; המשיכה שלו אל מדע הכימיה כדי להסיר מעולמו כל תעלומה וכל מסתורין; הפיתוי שבתוכו לשקר. אלה תכונות-נפש של אדם ככל בני האדם, לאו דוקא אדם ערבי, ולאו דווקא אדם ערבי שחי בתוך ישראלים.
במעגל השני נמצאות בעיות קשות של החברה הערבית בינה לבין עצמה, בעיות שאינן קשורות לא לנכבה ולא לכיבוש. בעיות של נישואי קרובים ושל נישואין בגיל צעיר מד, ושל קשרים אדיפליים חונקים שבין בן לאמו, ושל קדושת המשפחה המלבינה כל שקר. רק במעגל שלישי ואחרון מופיע בספר הזה חשבון הדמים שבין יהודים לערבים, על הסבל שהוא גורם לדור אחר דור וגם על המסווה שהוא מספק לבעיות הנפש של הפרט ולבעיות הפנימיות של החברה הערבית. אחד מפיתולי העלילה מוביל אל לאומיות פלסטינית פצועה, אבל זה ספר טוב ועמוק כיוון שהמצב החברתי והפוליטי מופיעים בו בסתירה לנטייה שלא לראות בכל בני האדם רק יצורים פוליטיים. המניעים הנסתרים והמפותלים של בני אדם, כל בני האדם, מעסיקים את הסופר לא פחות מאשר החברה הערבית בישראל, המשפחה הערבית והשפה הערבית.
איימן סיכסק כתב רומן מעולה ודק אבחנה על בני אדם, ורק אחר כך גם רומן אמיץ על בני אדם ערבים בישראל.
"תשרין" / איימן סיכסק, הוצאת אחוזת בית, 224 עמודים.