פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      וויני הולצמן: "כשאתה כותב משהו, אתה יודע שזה לא יתאים לכולם"

      בשיחה טלפונית מלוס אנג'לס מתייחסת התסריטאית והמפיקה וויני הולצמן לביקורות על הסדרה החדשה שלה, "רואדיז", לריבוי תוכניות המוזיקה שעלו השנה על מסך הטלוויזיה, מספרת כיצד "אלה הם חיי" ממשיכה להשפיע על חייה, ואף חושפת מה אנג'לה צ'ייס עושה בימינו. בערך

      וויני הולצמן: "כשאתה כותב משהו, אתה יודע שזה לא יתאים לכולם"

      מאז שעלתה הסדרה "רואדיז" לפני מספר שבועות, גם בארה"ב וגם בישראל (בימי רביעי ב-HOT Plus ו-HOT VOD) היא נתקלה בעיקר בעיקום אף מצד המבקרים והקהל, שלא ממש טורח לצפות בה - כרגע היא הסדרה השנייה הכי פחות נצפית של רשת שואוטיים (לפניה רק "דייס", שעולה החודש ב-yes). אני דווקא לא נמנה על המקטרגים, הביקורת שכתבתי על הסדרה היתה אוהדת (ראו מימין) והגם שיש לה כמה בעיות, אני נהנה ממנה גם אחרי חמישה פרקים. במהלך שיחת הטלפון שלי עם וויני הולצמן, השואוראנר של "רואדיז", נדמה היה שהביקורות העגומות קיננו כל הזמן מתחת לפני השטח. באמצע הריאיון, כשאני אומר לה באגביות שאני נהנה מהסדרה, נשמעת מפיה קריאת הפתעה, שלא לומר הקלה.

      "הו, יופי!", היא אומרת, "אני חושבת שכשאתה כותב משהו, לא משנה מי אתה, אתה לוקח סיכון שכמות מסוימת של אנשים אולי לא תאהב את זה, וככה זה. זה לא יתאים לכולם. זה יהיה בשביל מי שזה יהיה. יש אנשים שיאהבו את זה ויש אנשים שלא יאהבו את זה, וזה באמת בסדר. אני לא חושבת שאתה צריך לספק את כולם, ואנחנו לא מנסים".

      וויני הולצמן, קמרון קרואו, ג'יי ג'יי אברמס, רואדיז (AP)
      ההזדמנות לעבוד עם אנשים כשרוניים. מימין: ג'יי ג'יי אברמס, וויני הולצמן וקמרון קרואו (צילום: AP)

      הולצמן בת ה-62 יודעת על מה היא מדברת. אחרי קריירה מרשימה בהוליווד ובברודוויי שהניבה את סדרת הנעורים קצרת הימים אבל הנצחית, "אלה הם חיי", ואת המחזמר הסופר-מצליח "מרושעת" - אל "רואדיז" היא הגיעה פשוט כי רצתה לעבוד עם קמרון קרואו, שיצר את הסדרה, ועם ג'יי ג'יי אברמס שמשמש כאחד ממפיקיה.

      "ג'יי ג'יי יצר איתי קשר" היא מספרת בשיחה מלוס אנג'לס בעודה מחנה את מכוניתה לפני יום עבודה. "הוא וקמרון חברים, ולאורך הרבה הרבה שנים הם דיברו על לעשות סדרת טלוויזיה ביחד. היה להם את הרעיון לעשות משהו שיחגוג צוותים של מסעי הופעות, כי זה חלק מעולמו של קמרון ומשהו שהוא כל כך אוהב. ג'יי ג'יי יצר איתי קשר לפני שלוש שנים. בשלב הזה קמרון כבר כתב טיוטה אחת של הפיילוט, הם חיפשו להביא מישהו שהיה לו ניסיון בטלוויזיה כדי שיחבור אליו, והם חשבו עלי. תמיד הייתי מעריצה גדולה של קמרון קרואו וגם של ג'יי ג'יי, ומבחינתי כל העניין היה ההזדמנות לעבוד עם שני האנשים האלה".

      איך העבודה ביניכם מתנהלת? כלומר התפקיד שלך הוא השואוראנר וקרואו ביים כמה מהפרקים, אבל מה זה אומר ביום יום?

      "קמרון השקיע כמות ענקית של עבודה על הסדרה ואני ראיתי את התפקיד שלי כמישהי שבאה לסייע ומישהי שהביאה לו מחשבות, שהביאה לו רעיונות שאולי הוא לא חשב עליהם. אני מסייעת בתוכנית, זה במידה רבה החזון שלו והדמויות שלו, ואני השפעתי קצת בהוספת דברים ובעבודה צמודה איתו על הסיפורים. בנוסף כתבתי קצת, חלק מזה עם קרדיט וחלק בלי. זו במידה רבה האופן שבו עושים טלוויזיה. כלומר, כל אחד עושה טלוויזיה בדרך שלו, אני מניחה, אבל זה חלק מעשיית טלוויזיה. אתה פשוט עושה כמיטב יכולתך לשתף פעולה ולהבין מה הגיוני עבור התוכנית שלך, ולעשות את התוכנית הכי טובה שאתה יכול".

      רואדיז, קרלה גוג'ינו, לוק ווילסון, אימוג'ן פוטס (יח"צ)
      הפכו לחברים טובים. קאסט "רואדיז" (צילום: יח"צ)

      אם מדברים על שיתופי פעולה, מרשל הרשקוביץ ואד זוויק - שב"שלושים ומשהו" שלהם התחלת את דרכך ואז עשו איתך את "אלה הם חיי" - הם המורים הרוחניים שלך, יהיה הוגן להגיד את זה?

      "הם לחלוטין המורים הרוחניים שלי, ואם לא איכפת לך אספר לך משהו נורא מתוק: אני מעריצה את האנשים האלה וההשפעה שלהם על החיים שלי גדולה, והם באמת אנשים מדהימים לעבוד איתם ועבורם. הבת שלי, סוואנה דולי, שהיא תסריטאית צעירה, בדיוק התקבלה לעבוד איתם על הסדרה 'נאשוויל'. היא ואני עשינו סדרה ביחד לפני כמה שנים שנקראת 'Huge'. היא כתבה חלק גדול ממנה ואני עזרתי לה, נורא נהנינו לעשות את זה ביחד. עכשיו היא עובדת עם המורים הרוחניים שלי, אז אני שמחה וגאה בה בלי גבול".

      מה שמעניין זה שהם עושים עכשיו את "נאשוויל", תוכנית נוספת על מוזיקה, חתיכת צירוף מקרים.

      "אני יודעת! צחקנו על זה ביחד, 'זה לא מצחיק ששנינו עושים תוכניות מוזיקה באותו זמן?', כלומר, אף פעם לא הייתי מצפה לזה, האמת. אבל זה חלק מהריגוש בכך שיש קריירה. דברים בלתי צפויים צצים, הזדמנויות צצות, ועבורי, כמו שאמרתי לך מקודם, מה שחשוב זה מי שיוצא לך לעבוד איתו. מה שאני מנסה להגיד זה שהעובדה שמדובר בתוכנית מוזיקה פחות הנחתה אותי, ויותר הרצון לעשות פרויקט עם קמרון וג'יי ג'יי. זו כן תוכנית על מוזיקה, וזו היתה חוויה מרתקת מבחינתי כי למדתי המון ולא ידעתי הרבה".

      אני בכל זאת מוכרח לשאול אותך - מה דעתך על עלייתן של סדרות המוזיקה? יש כל כך הרבה חדשות ב-2016 לבדה. היתה "ויניל" ב-HBO, יש את "רואדיז" בשואוטיים, בקרוב תגיע "The Get Down" בנטפליקס.

      "לדעתי זה דבר רחב להגיד, 'זאת סדרת מוזיקה', אבל הגישות כלפי כל הסדרות האלה שונות לגמרי. הן שונות בנימה שלהן, הן שונות בגישה, יש להן דמויות מסוג שונה. אז אני לא חושבת שהשאלה היא 'האם זו תוכנית מוזיקה' אלא מהי הנימה, מה הסדרה חוקרת? וזה רחב מדי להגיד: 'או, כולן סדרות מוזיקה'. הן כל כך שונות זו מזו. צפיתי קצת ב'ויניל', אין שום קשר בינה לבין הסדרה שלנו, הן לא יכולות להיות שונות יותר".

      רואדיז, קרלה גוג'ינו, לוק ווילסון, אימוג'ן פוטס (יח"צ)
      אמא ואבא, קרלה גוג'ינו ולוק ווילסון (צילום: יח"צ)

      זה נכון, כמובן. אם "ויניל" התבוססה בסקס, סמים ורוקנ'רול, "רואדיז" עוסקת הרבה יותר - או לפחות מנסה - בחיבור האנושי שהמוזיקה אחראית לו. חברי צוות הפקת המופע מנהלים חיים לא שגרתיים כי הם עצמם לא ממש שגרתיים, וכחבורה של כאלה הם מתגבשים כמובן לכדי משפחה חלופית. יש את אבא ואמא, דמויותיהם של ביל (לוק ווילסון) ושלי (קרלה גוג'ינו), יש את הילדים, בכללם האח החורג הדחוי בדמותו של המנהלן הבריטי המחויט. כולם שם עבור מטרה אחת - סטייטון האוס בנד, הלהקה הפיקטיבית שאת סיבוב ההופעות שלה הם מתפעלים, והכל מלא בהמון מוזיקה כדרכו בקודש של קמרון קרואו.

      הקאסט עצמו, מספרת הולצמן, מאוד התחבר בצילומים: "הם חבורה נפלאה ואני אוהבת אותם. אני חושבת שכולם הפכו לחברים מאוד קרובים. הם מאוד שונים זה מזה, אבל כולם הסתדרו היטב".

      יש בסדרה תחושה חזקה של גישור על פערי דורות ועל הרצון להחזיר לגדולה את מה שפעם היה גדול. זה משהו מכוון?

      "אני חושבת שכן, אני חושבת שבמידה מסוימת זה מכוון. פער הדורות מגושר על ידי מוזיקה. במילים אחרות, האהבה והדבקות של אנשים כלפי מוזיקה יכולה לגשר על כל דבר, על כל פער. כי מוזיקה היא משהו שמקרב בין אנשים, ומוזיקה היא שפה שמדוברת ברמה עמוקה בהרבה ממילים רגילות, ומוזיקה מביאה אותך אל מקומות עמוקים יותר בלב שלך. אז אני חושבת שכל הסדרה עוסקת במה שאנשים בוחרים להקדיש את עצמם אליו. איך הם מתאהבים אפילו, ואיך זה להקדיש את עצמך למשהו, לאהוב משהו או מישהו. איך אתה עושה את זה בעולם האמיתי, כששום דבר אינו מושלם, דברים ואנשים הם פגומים. ישנו חוסר אנוכיות בצוות הרואדיז שניסינו לחקור. הם נותנים את עצמם, עובדים מאוד קשה להעניק לאנשים חוויה שהם מאמינים בה. להעניק להם חוויה שבתקווה תהיה בעלת משמעות עבורם. יש אידיאליזם של ממש בעניין הזה. אני חושבת שההבדל בין אידיאליזם לציניות, ושתי העמדות ונקודות המבט האלה שאנשים נוקטים, אלה הדברים שאנחנו מחפשים".

      את מוצאת שזה קשה לכתוב אידיאליזם? לא לתת לזה לגלוש לקיטש?

      "אני חושבת שזה האתגר. אני חושבת שעושים את זה בכך שמנסים לגרום לזה להיות אמיתי. אף אחד לא מושלם ואנשים לא מושלמים, לנסות להראות את הדרכים שבהן אנשים הם פגומים ואת הטעויות שאנשים עושים, או פשוט את הדרכים שבהן אנשים נאבקים להתחבר. אני חושבת שזו שאלה מאוד לגיטימית, אבל אני מקווה שלא עשינו את זה קיטשי. יש אנשים שאולי ימצאו את זה קיטשי, אבל זה עניין של טעם. אני אישית לא חושבת כך".

      וויני הולצמן, אלה הם חיי (AP)
      רבים נשארו חברים. הולצמן (משמאל), בס ארמסטרונג (במרכז) ונוספים מאיחוד "אלה הם חיי" בפסטיבל הטלוויזיה

      בפרק הרביעי של "רואדיז" מתאגד הצוות כנגד מבקר מוזיקה מרושע ונרקיסיסט באופן מופרז (שמגלם באופן נפלא ריין ווילסון, דווייט מ"המשרד"), אחרי שהוא מעז לכתוב טור על כך שזמנה של הלהקה שלהם עבר. כל הסיפור הזה נדמה כמו תפישה שהולצמן וקרואו עצמם נאלצים להתמודד איתה, ואולי כמענה למבקרי הסדרה. הולצמן לא מכחישה.

      "אנחנו חיים בעולם, כמו שאתה יודע טוב מאוד, שיש בו הרבה חוסר ודאות ופחד", היא אומרת. "העולם שלנו כרגע הוא עולם של פחד וחוסר רגיעה. העולם שלנו הוא מה שהוא עכשיו, אתה לא יכול לחזור אחורה. זה לא עניין של נוסטלגיה, אני חושבת שזה עניין של לנסות לזכור מה חשוב. זה לא אותו דבר כמו להיות נוסטלגי. זה למצוא את זה עכשיו, למרות כל מה שקורה. יש הרבה תוכניות בטלוויזיה על טרור ועל מוות ועל הרס ועל מלחמות ותככים - אני אישית לא חושבת שאני צריכה לעשות עוד סדרה כזו".

      הגישה הזו, למצוא את העכשיו, נעשית הגיונית במיוחד כאשר לוקחים בחשבון את צלה המתמיד של יצירתה הגדולה של הולצמן.

      אם כבר נוסטלגיה, את נושאת איתך את הדמויות הישנות שלך הלאה? את יודעת מה אנג'לה צ'ייס עושה בימינו?

      "היא לא עובדת עבור ה-CIA?", היא צוחקת.

      נקודה טובה.

      "אני לא חושבת על זה יותר מדי כי בורכתי מאוד, בכך שאני מאוד עסוקה וכותבת הרבה דברים כרגע, אז אני נשארת בעכשיו ולא ממש מסתכלת לאחור על הדמויות הישנות שלי, חוץ מאשר באהבה. אתה יודע, קלייר (דיינס) היא חברה שלי, לכבוד הוא לי שהיא נשארה חברה, והיא קרובה אלי מאוד אני אוהבת אותה כל כך. בס ארמסטרונג, שגילמה את אמה, כפי שאתה יודע, ומרי קייט פלייס שגילמה את חברתה הטובה (של האם, ע"י) - הן חברות קרובות שלי. וכמו שאמרתי, אני עדיין מאוד קרובה למרשל ואד, אז זו הדרך שבה 'אלה הם חיי' נשארת בחיי. אני לא באמת חושבת על מה הדמויות היו עושות כי אני חושבת שהן נשארו מה שהן היו מבחינתי".