פעם, ללכת בישראל לקולנוע ולהיתקל בסרט איסלנדי היה נדיר כמו לנסוע לאיסלנד וליפול על יום חם. אך השנה, בטווח של תשעה חודשים בלבד, חובבי המדינה הקרירה זוכים לראות על המסך הגדול שני תוצרים קולנועיים מבית היוצר שלה: בנובמבר קיבלנו את "לב רחב", שהיה להיט מפתיע, והיום (חמישי) מתגלגל לפתחנו "איילים".
כל אחד מהם מייצג סוג אחר של קולנוע איסלנדי. "לב רחב" הוא מאותם סרטים שהיו יכולים להתרחש בכל מקום, ויהיה זה רייקיאוויק או תל אביב. "איילים", לעומת זאת, כבר מציג סיפור שיש לו מאפיינים פולקלוריסטיים: הבמאי גרימור האקונרסון עוקב כאן אחר שני אחים רווקים מנוכרים המתגוררים בכפר מרוחק, ונאלצים לסיים נתק של עשרות שנים כדי לאחד כוחות במאבק על הדבר היחיד שאכפת להם ממנו - עדר הכבשים המשפחתי. כלומר, מי שיצפה בסרט יזכה למנה גדושה של שלג, חושך, צמר, הומור שחור ודמויות אקסצנטריות, ואלה כמובן דברים שלא תמצאו גם ביצירות קולנועיות תוצרת ישראל או יוון, למשל.
גם בגלל הייחוד שלו וגם הודות לאיכותו, נהנה "איילים" מתהודה בינלאומית. לפני שנה, זכה בפרס הראשי ב"מבט מסוים", מסגרת הצד היוקרתית של פסטיבל קאן, ומאז הבמאי מסתובב איתו ברחבי העולם. לפני כמה שבועות הגיע גם לחגיגת הקולנוע הירושלמית, שם שימש שופט. כך יצא לי להיפגש עמו, רגע לפני שיצא לסיור בים המלח, וגילה את החיים בתנאי מזג אוויר הפוכים לאלה שהוא מכיר במדינתו השמש קפחה שם באותו יום, ומד החום הצביע על 46 מעלות.
ברגעים שלפני התופת, האקונרסון עדיין נראה היה במצב רוח טוב, אולי כי לא ידע מה מצפה לו. הריאיון נערך כמה ימים לאחר שאיסלנד סיימה את הקמפיין המוצלח שלה באליפות אירופה, וגם זה הוסיף לשמחתו. "אני אוהב כדורגל ואוהד את הנבחרת, וחוץ מזה, ההישגים שלה אולי יעזרו לתעשיית הקולנוע שלנו וגם לסרט שלי", הצהיר הבמאי, בחור עגלגל וחייכן בסוף שנות השלושים לחייו שזה סרטו העלילתי הארוך השני. "הנצחונות ביורו 2016 קירבו את איסלנד לתודעה, וייתכן שזה יגרום לקהל לרצות לבקר אצלנו, או לכל הפחות לראות סרטים מאיתנו".
בטח שאלו אותך כבר אלף פעם את השאלות שאני עומד להציג לך, ואתה עונה את התשובות בעל פה כמו כבשה, או נכון יותר, כמו תוכי, ובכל זאת, אין ברירה: אז בוא נתחיל. מאיפה הרעיון לסרט, ולמה דווקא כבשים?
"'איילים' נולד משתי מחשבות שונות, שהלחמתי ביניהן. הראשונה: סיפור שאבא שלי סיפר לפני ארבע שנים, על שני אחים שגרו בשכנות ובכל זאת לא דיברו ארבעים שנים. זה נשמע לי כמו בסיס מעניין לקומדיה טרגית, וגם היה בכך ממד של בידוד ושל אינדיבידואליזם, שאלה דברים איסלנדיים ביותר. השנייה: תמיד רציתי לעשות סרט על כבשים, שהן חלק מרכזי בתרבות שלנו".
ספר לנו על זה, כי מי שאינו איסלנדי לא בהכרח בקיא דיו.
"המתיישבים הראשונים באיסלנד, הוויקינגים שהגיעו מנורבגיה, הביאו עמם את הכבשים, ומאז הן שיחקו חלק מרכזי בהישרדות שלנו ובהיסטוריה שלנו. הן נטועות חזק בשורשים שלנו, ולאיסלנדים יש עמן קשר רוחני. זה משהו מיוחד: יש חוואים שיש להם גם סוסים ופרות, אבל רק כלפי הכבשים יש להם אובססיה. הכבשה היא תמיד יקירת החווה, ויש תרבות שלמה סביבה. אין תרבות פרה, אבל יש תרבות כבשה: יש כל מיני מפגשים בהם עורכים בין הכבשים תחרויות, שרים לכבודן שירים וחוגגים אותן באופן כללי. זה הפך כבר מתעשייה לתחביב, כי אין כיום היגיון כלכלי בגידול כבשים, ואם אתה עושה כך, זה לא מסיבות רציונליות, אלא רוחניות ורגשיות".
וזה עולם הולך ונעלם?
"אתה עוד יכול למצוא חוואים מהסוג שיש בסרט, אבל הם אכן הולכים ומתמעטים ואני מעריך שהם ייעלמו עם הזמן, ועולם גידול הכבשים יהפוך למשהו צדדי או תיירותי, ולא למפעל חיים אמוציונלי כמו שאני מתאר".
איך היה ללהק את הכבשים? ואז איך היתה העבודה איתן? תומאס וינטרברג, שעבר חוויה זואולוגית דומה ב"הרחק מן ההמון הסוער", אמר שזה היה סיוט מבחינתו.
"אני חושב שהסוד הוא בליהוק. לקח לנו זמן, כי הרבה מהכבשים שראינו בתחילה פחדו מאנשים ופשוט היו בורחות מאיתנו. בסופו של דבר מצאנו את השחקנים ואת השחקניות הנכונים ואז היה איתנו מאמן מקצועי שנשאר לאורך כל הצילומים. עשינו חזרות לפני כל סצנה ואני חייב להגיד, שזה דווקא הלך די בקלות. הכבשים היו אפילו יותר מקצועיות ויעילות מבני האנוש, ובשעה שעם השחקנים בשר ודם נדרשנו לפעמים לתריסר טייקים, איתן גמרנו לפעמים את הסיפור כבר אחרי טייק אחד".
ומה הדבר הכי מעניין שלמדת לגביהן?
"בסצנת הסקס, השתעשעתי לראות איך מכל העדר, הזכר בחבורה תמיד היה הולך לאותה כבשה. זה היה מרתק. הופתעתי גם מן המהירות בה הגיע לפורקן מיני אחרי שתי שניות, הוא כבר גמר. האורגזמה הכי זריזה שראיתי".
הסרט גם יפה, גם מרגש וגם מצחיק. היית מגדיר את ההומור שלו כהומר איסלנדי קלאסי?
"אולי יותר הומור סקנדינבי קלאסי, מהסוג שרואים אצל אקי קאוריסמקי הפיני, למשל. אבל כמובן שההומור השחור הזה אופייני גם לנו, ומוצאים אותו עוד בסאגות האיסלנדיות. יותר מכל, אני חושב שההומור הזה מאפיין אותי, כי אנשים מאז ומעולם אמרו שיש לי חוש הומור מוזר, וזה בא לידי ביטוי בסרט. אני שמח שהצלחתי לשלב אותו עם דרמה ורגש, כי זה משהו שתמיד חלמתי לעשות, ואני מרגיש שכאן עשיתי אותו לראשונה".
לדעתך, כאיסלנדי, משהו בסרט הולך לאיבוד בתרגום?
"לדעתי לא, גם בגלל שאין בסרט הרבה דיאלוגים, והוא די ויזואלי. בתסריט ממוצע יש מאה עמודים, ואצלנו רק שמונים, אז לא צריך לקרוא הרבה כתוביות. נקודת המבט כאן שונה ואחרת, לדעתי, אבל הסיפור בבסיסו פשוט, ואולי לכן הסרט מצליח כך בכל העולם. באוסטרליה אפילו רוצים לעשות לו עיבוד מחודש, כי יש להם תרבות כבשים משלהם כמובן, והם אומרים שהסיפור יעבוד מעולה גם באוסטרלית".
קולנוענים ישראלים מרגישים לפעמים לחץ, מבפנים ומבחוץ, לעשות סרטים "ישראליים", כלומר עם חיילים וחרדים וחומוס. אתה מרגיש לחץ דומה לעשות סרטים "איסלנדיים"?
"אני באמת חושב שהסרטים שלי אותנטיים. אמנם אני גר בעיר הגדולה, כמו רוב הקולנוענים, אבל המשפחה שלי היא מכפרים מרוחקים, אז אני מכיר היטב את החיים הללו ויודע על מה אני מדבר, כך שהעבודה שלי אמיתית וריאליסטית. אם קולנוען איסלנדי כלשהו היה עושה סרט מזויף, רק כדי לייצא אותו טוב יותר, אז כמובן שזה היה מפריע לי, אבל כל עוד שאתה אותנטי אז זה בסדר בעיני".
ישראלים, וגם כל בני לאום אחר כמובן, תמיד שואלים איך אתם טובים בהכל? גם בכדורגל, גם במוזיקה, ובשנים האחרונות גם בקולנוע.
"אני לא רוצה להישמע לאומן או משהו, אבל אני באמת חושב שאנחנו עם אנרגטי ואקטיבי, עם המון דרייב. אנחנו מתנהלים על סטרואידים, ותמיד רוצים לעשות המון דברים ולהצליח בהם כמה שיותר. אולי זה גם קשור למזג האוויר: אין לנו את הפריבילגיה לשכב על החוף כל היום ולקרוא, אנחנו חייבים לעבוד ולעבוד, להוציא מרץ".
רבים מאיתנו גם מפטירים לא פעם, "הלוואי שהיינו גרים באיסלנד". לא חם שם, אין טרור, מה רע?
"גם לנו יש הרבה בעיות. החשכה התמידית גורמת לדיכאון תמידי. אנשים לא שמחים. נהוג לומר שיש לנו 'Pain in the Brain'. אנחנו לא רעבים ללחם, אבל דפוקים בראש".