עיניים גדולות 57: חמישה סרטים ברזילאים שכדאי לראות לפני פתיחת ריו 2016

מחרתיים תיפתח האולימפיאדה בריו, ובמשך אוגוסט עיני העולם יהיו נשואות לברזיל. אם כך, זו הזדמנות פז להפנות את אור הזרקורים לתרבות של המדינה הענקית, וכמובן גם לקולנוע שנוצר בה, ובדרך כלל נותר כאן באפילה.

מספר הסרטים הברזילאים שהופצו פה בשנים האחרונות זעום עוד יותר מכמות המדליות בהן זכתה ישראל באולימפיאדות. אז נכון, והדברים לא נאמרים רק כדי להתחנף לארגנטינאים – התעשייה הברזילאית אינה הטובה והאיכותית באמריקה הלטינית, ובכל זאת, היא מפיקה לא מעט תוצרת מעניינת, וטוב שיש תירוץ להמליץ על כמה פנינים מתוכה.

אז רגע לפני שריו הופכת רשמית למרכז העולם, הנה כמה סרטים ברזילאים מומלצים. כדי שהרשימה לא תהיה אינסופית, היא כוללת אך ורק כאלה שנעשו בעשור וחצי האחרונים, ואין בה שמות מובנים מאליהם כמו "עיר האלוהים", אלא רק כאלה שאינם מוכרים דיו בישראל.

הסרט הברזילאי הטוב של 2012 הוא גם מן הטובים שהופקו במדינה בעשור האחרון ומטובי הסרטים שנעשו בתקופה זו בדרום אמריקה – והאמת, פשוט אחת החוויות הקולנועיות החזקות והבלתי נשכחות שנראו לאחרונה, בלי קשר לארץ מוצאה.

קלבר מנדוסה פילו, מבקר קולנוע שהגשים חלום של רבים מעמיתיו והפך לבמאי בעל שם, עוקב כאן אחר כמה מתושבי שכונה ברסיפה, אחד האזורים עם אחוזי הפשיעה הגבוהים במדינתו. הוא נעזר בהם כדי ליצור מיקרו-קוסמוס של החברה הלאומית, מה שכמובן רלוונטי במיוחד למי שחפצים כעת ללמוד עליה, אבל הסרט מרשים לא רק בגלל הערך הסוציולוגי והאקטואלי, אלא בעיקר בשל איכותו הקולנועית.

מנדוסה פילו בונה את הסיפורים השונים ואז מחבר ביניהם ביד אמן אלטמנית, ומפליא גם להשתמש בסאונד ובדיאלוג בינו לתמונה כדי ליצור מתח ולפעמים אף אימה. "Neighbouring Sounds", מעל הכל, מצליח להמחיש בצורה מצמררת כי יש מקומות בהם האלימות אורבת בכל פינה, וגם אם תנסו לקבור אותה, היא תצוץ בסופו של דבר מעל פני השטח; אמירה שרלוונטית כמובן גם מחוץ לברזיל.

אם הסרט הזה היה ספר, היו אומרים עליו כי אפשר להניח אותו מהידיים. הוא משאיר אותנו עם תיאבון לעוד, ומנדוסה פילו אכן כבר הוציא תחת ידיו דרמה נוספת, "אקווריוס" שמה, שכיכבה בפסטיבל קאן האחרון והוקרנה לפני כחודש בחגיגת הקולנוע הירושלמית, אבל סיכוי קלוש עד מאוד כי נזכה לראותה בהפצה מסחרית בארץ. הוכחה נוספת לכך שחוץ מכדורגל וסמבה, המיינסטרים הישראלי מתקשה להתעניין בתרבות הברזילאית.

שם בפורטוגזית: O Som ao Redor.

אנה מוילרט היא מן הבמאיות הברזילאיות היחידות שנהנו לאחרונה מהפצה מסחרית רחבה בישראל, הודות ל"אמא שנייה", שאף היה כאן להיט גדול השנה. עם זאת, מרבית התוצרת שלה נגנזה פה, כולל גם סרט זה, שיענג לא רק את המתעניינים בקולנוע הברזילאי, אלא גם את חובבי המוזיקה הלאומית, וגם את כל מי שמתגעגעים לחנויות תקליטים.

הסרט מתרחש בחנות כזו, בשלהי שנות התשעים, ועוקב אחר הבעלים שלה, שדובק בוויניל וממשיך לסרב למכור תקליטורים, אף שהדבר עולה לו באובדן רוב לקוחותיו. מוילרט מלווה את קורותיו בפסקול עשיר, שניצב למעשה כמעין קפסולת זמן של המוזיקה הברזילאית בשנות השבעים.

ז'ילברטו ז'יל, גל קוסטה, קייטנו ולוסו ועוד רבים וטובים – כולם פה, וריטה לי אף מגדילה עשות ונוכחת לא רק בפסקול, אלא מגיחה לרגע בעצמה, בדמותה של אחת הלקוחות. בעת יציאת הסרט, 2002, הוא נראה היה כשירת הברבור של הוויניל, אך כיום, לאור תחיית הפורמט המוזיקלי הזה, אפשר לראות בו כשיר הלל לתקליטים, ונבואה קולנועית על כוחם הנצחי.

כמו התעשייה הישראלית, גם הקולנוע הברזילאי בדרך כלל לא זוכה לתהודה בינלאומית דווקא הודות לסרטי הז'אנר שלו, אבל אף הוא מייצר לא רק דרמות פסטיבלים, אלא גם, למשל, קומדיות רומנטיות.

דוגמה לכך היא סרט זה, פרי עטו של דומינגוס דה אוליביירה, יוצר רב-תחומי ותיק שהיה בן כשישים ושש בשנת יציאתו. במעשייה רומנטית סמי-אוטוביוגרפית זו, הוא עוקב אחר מחזאי המחליט להתיר את הקשר עם האשה של חייו, והעלילה עוקבת אחר השלבים השונים של הפרידה ביניהם.

בזמנו, כונה הסרט "התשובה הברזילאית לוודי אלן". חלק יראו בזה מחמאה וחלק עלבון, אבל מה שבטוח, "Separacoes" בהחלט מצליח להיכנס ללב, ועובדה כי גם יותר מעשור לאחר שצפיתי בו לראשונה ולאחרונה, אני עדיין זוכר היטב רגעים שלמים מתוכו.

עוד הוכחה שקולנוע ברזילאי זה לא רק קרנבלים וגטאות פשע: אחד מסרטי האנימציה המוערכים של 2013, שאף זכה בפרס הראשי בפסטיבל אנסי, מן החשובים בתחומו, ובעוד שלל עיטורים, וגם היה מועמד לאוסקר.

בניגוד לרוב מי שהתחרו בו אז על לבם של חברי האקדמיה האמריקאית לקולנוע, הסרט הברזילאי לא נעשה באנימציה ממוחשבת תלת-ממדית, אלא בעבודת יד, פרי עפרונו של אלה אברו. הבמאי מציג לנו כאן את סיפורו של ילד שדה, הנאלץ לצאת למסע אל העיר הגדולה, בעקבות אביו שעזב לשם כדי לחפש פרנסה.

וכך, מה שאולי היה נראה במבט כראשון כסרט לילדים, על ילדים, מקבל פתאום מטען חברתי. אברו משתמש בסיפור של גיבורו כדי להמחיש את הפערים במדינתו בין המעמדות השונים, הכפר והעיר, הטבע והקדמה, ויותר מכך: כדי להזכיר לנו כי מאחורי הפירוטכניקה התלת-ממדית שתציג בפנינו בקרוב את ריו ואת הפולשים הזרים אליה, מסתתר לו עולם פשוט ואמיתי.

שם בפורטוגזית: O Menino e o Mundo.

*הסרט זמין בחינם בספריית 24/7 ב- VOD של yes.

ולסיכום, אם בכל זאת אתם חפצים בסרט ברזילאי שיש לו קישור ספורטיבי, הנה לכם דרמה מ-2006, המתרחשת 46 שנה לפני אולימפיאדת ריו, בעת שהתרחש אירוע גלובלי ענק אחר – מונדיאל 70, כמובן.

גיבור הסרט הוא ילד בן 12, שיש לו רק משאלה אחת: שנבחרת ברזיל תניף את גביע העולם. אך לפני שפלה מספיק להבקיע את הגול הראשון, כבר הוא נאלץ להתמודד עם דאגות אחרות, שכן הוריו נמלטים מציפורני הדיקטטורה הצבאית, ומשאירים אותו אצל סבו. בכך לא מסתכמות הצרות, שכן הקשיש מת מיד מהתקף לב, והילדון מוצא עצמו אצל שכנו המנוח, ואם לא די בזאת, הוא גם לומד ממנו לראשונה על מוצאו היהודי.

קאו המבורגר, במאי עם שם שעושה תיאבון, מתאר את כל זה ברגישות ועם המון הומור. אך למרות החיוכים והקריצות, הרי כי כמו במקרים של השמות האחרים שהוזכרו ברשימה זו, גם הפעם אנו מקבלים מבט מאלף בחברה הברזילאית, על שלל רבדיה וההיסטוריה המורכבת שלה. אם מוצאים זמן מסך להעביר תחרויות חץ וקשת, יהיה נחמד אם יטרחו גם לשדר את הסרטים הללו.

שם בפורטוגזית: O Ano em Que Meus Pais Saíram de Férias.