(בסרטון: טל רמון שר "מול מראה")
טל רמון "דמות"
ראיתי את טל רמון בהופעה חיה לפני משהו כמו ארבע שנים וחצי, באוזן בר בתל אביב. זה היה הערב הראשון בסדרת הופעות מחווה בעקבות סדרת "האלבומים", והיא הוקדשה לאלבום הבכורה הידוע והאהוב של אביתר בנאי. מי שהובילה את ההופעה היתה מעיין הירשביין, פסנתרנית וירטואוזית ויוצרת מבטיחה דאז לאחר אלבום בכורה מומלץ בשם "ממלכת עד ש", וטל רמון אז תלמיד שלה לפסנתר הצטרף לכמה שירים. על רמון כבר שמעתי אז, אבל לא בהקשרים הנכונים למוזיקאי מתחיל כלומר: לא בגלל המוזיקה שלו. בכל זאת מדובר בבן לאחת המשפחות המוכרות בארץ, כזאת שסיפורה הטרגי ידוע לכל אחד ואחת. הלחץ בהופעה ההיא עשה את שלו: רמון היה חינני אמנם, אבל עוד בוסרי, והחוויר למול החומרים המונומנטליים של בנאי. השוואה לא הוגנת, אמרנו אז.
כמעט חמש שנים חלפו מאז, ורמון מוציא אלבום בכורה בשם "דמות", מודע לחלוטין למי שהוא ולמה שהוא. באקט של מודעות עצמית שחרר רמון כסינגל ראשון שיר מפתיע בשם "המראה, נחיתה" ("המראה נחיתה / הגורל יכתיב תשובה / אבל אני עוד מקורקע / שורשים באדמה"), כדי להזיז את הפיל שבחדר. אז רמון הוא רמון, לא יעזור כלום, אבל דברים השתנו מאז אותה הופעה במרכז תל אביב. רמון של "דמות" הוא יוצר עם פאסון, מקוריות וקול הרבה יותר בטוח בעצמו. הוא מרשים בכנות שלו, בעיבודים המוקפדים, בהפקה החכמה (אורי וינוקור). אנחנו עדיין לא שם, אבל יכול להיות שלא בעוד הרבה זמן שהשם טל רמון יתגלגל סוף סוף בשם עצמו, ונוכל לוותר על כל ההקדמה המיותרת על אביו ואחיו.
"דמות" הוא אלבום ארוך. ארוך מדי. הוא מכיל 14 רצועות ארוכות של רוק מלודי, שאפשר היה לזקק ל-9-10 טובות מאוד. לפעמים משמעותו של אלבום ארוך מדי היא עודף פילרים ושירים מיותרים. זה לא המקרה כאן: למרות שרוב השירים מתנגנים בסגנונות דומים, כל אחד מהם מחזיק יפה חלק מסוים בפאזל שמתחבר בסוף. כולם נוטים להיפר-דרמטיות מרובת מיתרים, והטובים שביניהם הם אלה שבהם רמון יוצא מהתבניות ומאזורי הנוחות: "קיריגנגה" הוא המרשים שבעיבודי האלבום, "חבר יקר" האירוני והקטע האינסטורמנטלי "ויקטוריה". הכתיבה של רמון עדיין מעט אמורפית ("היה נדמה זה פשוט, אך הפשטות התעקמה") ומהווה את אחת מנקודות התורפה המרכזיות של האלבום. למרבה השמחה, רמון הוא מלחין בלדות מוכשר, ולכן מצליח לחפות על כך.
יותר משרמון מזכיר את אביתר בנאי, הוא מזכיר אמן אחר מאותם אזורים מוזיקליים יהושע. משהו ביכולת להתפרע על חמש דקות של רוק ועדיין להקפיד על אווירה אינטימית. זה מבטיח כי חסרים לנו מוזיקאים כאלה במיינסטרים. זמרי הרוק-פופ שלנו מנומסים מדי, מפחדים מדי, ורמון יכול להיות הפתרון בעוד כמה שנים.
את טל רמון תוכלו לראות ב-12 באוגוסט בשעה 21:30 במועדון הג'אז, מצפה רמון; ב-17 באוגוסט בשעה 22:00 בסינקופה, חיפה וב-30 באוגוסט בשעה 21:30 בתיאטרון תמונע בתל אביב.
האחיות ג'משיד
מצב של שני אחים בלהקה יכול להביא לאסון, תשאלו את אואזיס. אצל האחיות שי-לי ועדן ג'משיד, לפחות כרגע, מדובר במקרה ההפוך לגמרי. אלבום הבכורה המרענן של צמד האחיות הוא מופת של הרמוניה, גם מבחינת המוזיקה וגם מבחינת שיתוף הפעולה בין הצמד. שי-לי ג'משיד אמונה על הגיטרות, המילים והלחנים; עדן ג'משיד על הצ'לו המהפנט, ושתיהן שרות יחד, בלי להאפיל אחת על השנייה, בלי להפריע בהרמוניה. זה לא מקרה שהאלבום הקצר יחסית נפתח בשורות כמו "דברים יפים ונכונים קורים בזמן שאני מחכה / בזמן שלא נוגעת, לא שומעת, לא רואה / לא כל דבר מבקש על עצמו מלחמה". לו הייתי צריך למצוא שלוש מילים על השירים של האחיות ג'משיד הייתי בוחר ב"דברים יפים ונכונים". לו הייתי צריך לבחור במסר אחד לתשע"ז, הייתי בוחר ב"לא כל דבר מבקש על עצמו מלחמה".
הפורמט הזוגי והצ'לו הדומיננטי מזכירים ביותר ממשהו את האלבום המשותף של אביב בכר והדס קליינמן, "מעט פשטות". כמו במקרה ההוא, שורים על האלבום רוגע ושאר רוח. כמו במקרה ההוא, יש גם דמיון רב בין השירים ורק צלילה פנימה תוביל לסודות של כל אחד מהם. כמו במקרה ההוא, יש שיר אחד מרגש במיוחד: "ארמון מחול", שיר קטן לכאורה שיכול (וצריך) להיות להיט לגיטימי. חשבתי תוך כדי ההאזנה גם על הרכבים ירושלמים אחרים שעשו הרבה עם מעט, כמו "חם ומחמם בום" או "Visiting Hours". מי שאהב את השמות שהזכרנו כאן, יתחבר בקלות ובשמחה גם לשירים האלה. וגם מי שלא. ובאמת, אחד השירים כאן מוקדש לירושלים, ונחתם בשורה "ובסופו משהו חייב להישבר בפנים". אולי תהיו שותפים להרגשה הזאת אחרי כמה האזנות.