מאז "מסיבת רווקות" התגלה כלהיט מסחרי וביקורתי ב-2011, אנו עדים לגל של קומדיות גסות על טהרת הקומיקאיות. חלקן, למשל "רווקה", אפילו לא ניסו להסתיר היותם חיקויים ישירים של שובר הקופות ההוא.
בסוף השבוע האחרון, הגל הזה נשא עמו קומדיה נשית טרייה אל האקרנים "אמהות רעות", בה מככבות מילה קוניס, כריסטינה אפלגייט, קריסטן בל ואחרות. הפעם, התוצר הטרי משלב בעלילתו תת-טרנד אחר: סרטים על נשות קריירה המתקשות לשלב בין עבודה למשפחה, קונפליקט שכבר ראינו ב"אין לי מושג איך היא עושה את זה?" ו"המתמחה", למשל.
בהמשך לכך, קוניס מגלמת כאן מנהלת שיווק בחברה תוססת, החיה עם בעלה ושני ילדיה בשכונת פרברים ממוצעת, ובקושי רב מצליחה לתמרן בין שלל מטלותיה ולסתום עם האצבע את הסכר עד שהכל מתפוצץ כמובן בפני הצופים, וכיאה לרוח הסרט, זה קורה באופן וולגרי ומשולח רסן. הסצנה שבה מגלה הגיבורה כי בעלה בוגד בה, למשל, מערבת שעשועים מיניים מקוונים ועירום מלא, כך שאם יש אמהות המתכוונות ללכת לקולנוע עם בנותיהן הקטנות, אולי מוטב שיעשו איתן שיחה מקדימה.
מיד אחרי שהיא זורקת מן הבית את הבעל הסורר, שהיה פחות או יותר גם הגבר היחיד שאי פעם הכירה, ממשיכה הגיבורה את המומנטום ופותחת במלחמת עצמאות: מתרועעת עם גברים אחרים לראשונה בחייה, מתפטרת מן העבודה ואף מנצלת את האטרף בו היא נמצאת ממילא כדי לעשות את הצעד הקיצוני מכל: להעז להתמודד על ראשות ועד ההורים הבית ספרי.
מולה, מוצאת הגיבורה את המנהיגה המלוקקת ומטילת המורא שלו, בגילומה של אפלגייט, שמתברר כי יש לה בידיים יותר כוח מאשר לראשי הוועדים של שדה התעופה ושל חברת החשמל גם יחד. המועמדת האמיצה לא מרימה ידיים: היא נחושה לייצג את כל האמהות הרעות לכאורה שכמותה, ולהילחם באג'נדה השקרית של הרודנית הצבועה, המעמידה פני אמא מושלמת ומצפה שכולם יעשו כמוה.
קווי העלילה הללו חושפים את הבעייתיות הקבועה בסרטים דוגמת "אמהות רעות": הן לכאורה פמיניסטיים לחלוטין, אבל למעשה עדיין כובלים את הגיבורות הנשיות תחת תקרת הזכוכית, כי נקודת המבט שלהן תמיד בוחנת את האשה כרעייה או כאמא. ההומור תמיד משפחתי ומיני, ואף פעם לא פוליטי למשל, ורובו גם מתבסס על כך שהקומיקאיות עושות דברים גסים ומביכים, מהסוג שרק גברים היו עושים בעבר בקולנוע, אבל לא ממציאות משהו משלהן.
כלומר, לפני שמישהו ממהר להכריז על הקומדיה הזו כ"סרט מושלם לעידן הילרי קלינטון" או משהו בסגנון, עדיף לחשוב פעמיים. אך אם מנתקים אותו מן היומרות הללו, הרי כי חווית הצפייה בו כשלעצמה בהחלט מהנה, אם כי לוקח זמן עד שמתחילים ליהנות.
אם לחזור לנקודת ההתחלה, הרי כי בשלבים הראשונים הסרט מתקשה להתרומם, בגלל שהוא נשאר דומה מדי למושא ההשראה שלו. "אמהות רעות" מחקה באותם רגעים מהוססים את "מסיבת רווקות" באופן מעושה ומאולץ מדי, שכמובן גם מחוויר לעומת המקור, ונוסף לכך, גם מחצין יתר על המידה את אופיו הוולגרי, כמו ילד בן ארבע שמתלהב מן התגלית כי הוא יכול לצעוק "פיפי קקי" בחברת מבוגרים ולמשוך את תשומת לבם.
אך לאט-לאט, מתחיל "אמהות רעות" להשתחרר ולגבש אופי משל עצמו, שמגיע מתוך הדמויות המוצלחת שבו ולא מן הניסיון להידמות למשהו אחר. במערכה הראשונה, התסריטאים-במאים ג'ון לוקאס וסקוט מור לא מצליחים לפגוע ולו פעם אחת, והתוצאה מזכירה את סרטם הקודם והבלתי נסבל, "21+", אך שני החלקים הבאים כבר מבדרים, לפעמים הודות לסלפסטיק פשוט ולעתים גם בזכות הברקות של ממש. לא פלא כי בהקרנה המסחרית בה נכחתי, נשמע קול צחוקו הרועם של הקהל.
חשוב מכך: לקראת סופו, משכיל הסרט גם לרגש. לכך יש סיבה אחת ויחידה, והיא תצוגת המשחק של מילה קוניס, אחת מן הכוכבות הלא מוערכות דיו בדורה, שכבר מזמן היתה צריכה להיות במקום שבו מקבלים תפקידים הראויים לאוסקר. הכריזמה שלה, האנרגטיות, האנושיות וכל הרגשות שמתפרצים ממנה: כל אלה בונים דרמה, מעוררים הזדהות ונוגעים בנשמה, אז אם מישהו השאיר את המוח ואת הלב בבית במחשבה כי "אמהות רעות" הוא מהתלה קיצית מבדרת ותו לא, צפויה לו הפתעה חמימה.
ובמידה והצופה הנרגש יהיה סקרן בסופו של דבר לראות מאיפה ירשה קוניס את הגנים העילאיים שלה, הוא יקבל את התשובה עם עליית הכותרות, אז עולות למסך האמהות האמיתיות של כוכבות הקומדיה ומנהלות עמן דיאלוג על הורות. בניגוד לנהוג בהוליווד, הקטעים שמלווים כאן את הקרדיטים מצדיקים את קיומם, כך שלא סתם כי שווה לבוא לקולנוע לראות את "אמהות רעות", אלא שכדאי להישאר בכיסא עד טיפת הלימון האחרונה.