פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לקראת "מסיבת רווקות": ההיסטוריה של ההומור הנשי בהוליווד

      "מסיבת רווקות", שתגיע לישראל בסוף השבוע הקרוב, היא הקומדיה הנשית הפרועה המצליחה אי פעם. למה היינו צריכים לחכות להצלחה כזו כל כך הרבה ולמה זה קורה דווקא עכשיו?  

      "אני נרתע מהמחשבה על אשה בתור קומיקאית. כצופה, אני מתייחס אליה כמכונה לייצור ילדים, אז יש לי בעיה לראות אותה מנסה להצחיק", הצהיר בתחילת העשור הקודם ג'רי לואיס, אחד הקומיקאים המהוללים בהיסטוריה של הקולנוע. ג'ון בלושי - המוערך והמוצלח גם כן - היה גס מעט פחות, אבל לפי הדיווחים טען אף הוא כי המין הנשי חסר הומור במהותו, ובהתאם לזאת סיפר שתמיד ניסה להפחית ככל האפשר את המעורבות המקצועית של עמיתותיו לתוכנית "סטרדיי נייט לייב".

      במשך שנים נראה היה שעולם הבידור האמריקאי מסכים פחות או יותר עם הנחות היסוד של השניים, ובהתאם לכך מספר הקומיקאיות תמיד היה נחות משמעותית מכמות הבדרנים, ובתעשייה הגדולה מכולן, הוליווד, הן בכלל נשארו מחוץ לתמונה.

      רק עתה, לאחר מאה שנות שליטה גברית, זוכה ההומור הנשי לעדנה קולנועית. וכך, שתיים מן ההצלחות הכלכליות המפתיעות של הקיץ הן קומדיות פרועות בכיכובן של נשים. מדובר ב"מורה רעה", שבה קמרון דיאז מנבלת את הפה ככל העולה על רוחה, ובעיקר ב"מסיבת רווקות" של התסריטאית-שחקנית קריסטן וויג, שיגיע לישראל ביום חמישי הקרוב לאחר שנרשם כאחת המהתלות האמריקאיות המכניסות בשנים האחרונות.

      מי האישה הכי מצחיקה היום בהוליווד? הצביעו בפייסבוק

      ג'רי לואיס (GettyImages , Evening Standard)
      "קומיקאיות? נשים הן מכונה לייצור ילדים". ג'רי לואיס (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      אם כך, מדוע דווקא בקיץ הזה התחלנו לחזות בהצטמצמות קיטוב מגדרי של שנים, ולמה מלכתחילה נדרשנו לחכות כל כך הרבה זמן להגעתם של סרטים מן הסוג של "מסיבת רווקות"?

      ובכן, יש כמה סיבות למחסור המסורתי בקומיקאיות קולנועיות. הראשונה שבהן היא כמובן קיומן של דעות קדומות מהסוג שלואיס, בלושי ורבים אחרים החזיקו בהן, והדבר הרתיע את ראשי התעשייה מהפקדת פרויקטים קומיים בידי בנות המין הנשי. חשוב מכך, אותה תפיסה חברתית לפיה נשים לא יכולות להצחיק היתה כה שכיחה ומקובלת, שהן עצמן כבר השתכנעו שהן לא מסוגלות לעשות זאת, ולפיכך לא ניסו לשכנע אף אחד שהן דווקא כן כשירות לכך.

      נוסף לזאת, צריך לזכור שבאופן כללי הנשים תמיד היו פחות דומיננטיות בארצות הברית בכלל ובתעשייה ההוליוודית בפרט, ואם עד שנות האלפיים אף אמריקאית לא היתה מועמדת לאוסקר בקטגוריית הבימוי ועד ימינו אף אחת לא רצה לנשיאות, אז אפשר גם להבין איך זה שכל כך מעט אמריקאיות זכו לשאת על כתפיהן קומדיה.

      סיבה נוספת לכך היא גם שבהוליווד לא עושים שום דבר אם לא מוכרחים, והאמת היא שלתעשייה מעולם לא בער לערוך יותר מדי ניסויים בתחום הקומדיה. מאז צ'רלי צ'פלין ועד וויל פארל, הגברים החזיקו היטב את הסוגה הזו, כך שלא היה צורך להזריק לה דם מגדרי חדש.

      מאי ווסט (GettyImages , Hulton Archive)
      שבעים שנה עברו עד שמצאו לה תחליף. מיי ווסט (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      כתוצאה מכל אלה, אם בוחנים את התקופה הקלאסית של הוליווד מגלים שהצבעים בה היו שחור ולבן וכך גם החלוקה בין המגדרים: הגברים סיפרו בדיחות, הנשים במקרה הטוב חייכו מהן. הפער הזה מתעצם בעיקר אם לוקחים בחשבון שגם הקומיקאיות המעטות שכיכבו באותה תקופה, למשל לוסיל בול וקרול לומברד, לא כתבו לעצמן את הבדיחות והיו ידועות כחסרות חוש הומור מחוץ למסך.

      יוצאת הדופן היחידה היתה מיי ווסט. לא זו בלבד שהשחקנית הבלונדינית כיכבה בקומדיות, אלא שהיא גם יצרה אותן ובכלל נהנתה משליטה נדירה עליהן. ווסט הגדילה עשות ושברה טאבו נוסף בכך שאת הבדיחות שלה הקדישה בדרך כלל לסקס, משהו שגם גברים לא העזו לדבר עליו בזמנו, אבל ההצלחה שלה היתה קצרת ימים: ווסט זהרה באמצע שנות השלושים, ואז נעלמה לעד, מבלי שנמצא לה תחליף. למעשה, מדהים ככל שזה יישמע, "מסיבת רווקות" המשוחרר מינית הוא היצירה ההוליוודית הקרובה ביותר לרוחה של השחקנית האגדית בשבעים השנה האחרונות.

      הכמות הדלה של סרטים קומיים-נשיים בלטה עוד יותר משנות השבעים והלאה, תקופה שבה יותר ויותר נשים החלו להופיע בקומדיות טלוויזיוניות ואף לכתוב להן, גם אם ההגמוניה נשארה גברית. אך אפילו אותן קומיקאיות שעשו חיל במסך הקטן, לא השכילו להשלים את המעבר לאקרנים.

      מתוך הסרט "אשה שטן" (imdb)
      הניסיון הקולנועי היחיד של כוכבת הטלוויזיה רוזאן באר היה אחת הקטסטרופות הגדולות של התקופה. מתוך "אשה שטן" (צילום: IMDB)

      ג'יין קרטין וגילדה רדנר, למשל, היו חלק אינטגרלי מ"סטרדיי נייט לייב", למרות המקלות שבלושי ניסה לתקוע בגלגליהן, אבל לא רשמו על שמן ולו הצלחה קולנועית אחת. המקרה של רוזאן באר חריף עוד יותר: היא נשאה על גבה את אחת הסדרות הקומיות המצליחות בטלוויזיה האמריקאית בין סוף שנות השמונים לתשעים, אבל הסרט היחיד שבו כיכבה באותם ימים, "אשה-שטן", היה אחת הקטסטרופות הגדולות של התקופה.

      הבדרנית היחידה שרוותה נחת בקולנוע של אז היתה וופי גולדברג, אבל גם היא קצרה את עיקר תהילתה בדרמות, למשל "רוח רפאים", שזיכה אותה באוסקר, ובוודאי שהתכבדה בתפקידים קומיים ופרועים הרבה פחות מאלה שהיו לבדחנים שחורי-עור מן המין הגברי באותו זמן, למשל אדי מרפי.

      בסיכומו של דבר, אם מסתכלים לאחור הרי שרואים כי היו בהוליווד מעט קומיקאיות, וניתנו להן מעט הזדמנויות.

      אז מדוע דווקא עכשיו, עשרים שנה לאחר מכן, מצליחות קריסטן וויג וקמרון דיאז במקום שבו נכשלה רוזאן באר? גם הפעם, הסיבה הראשונה קשורה לתמורות בחברה ובתעשייה כולה.

      קת'רין ביגלו (AP , Mark J. Terrill)
      אם אשה יכולה לזכות באוסקר, אז באמת שכבר הכל יכול לקרות. קתרין ביגלו, במאית "מטען הכאב", בנאום התודה על הזכייה בפרס (צילום: AP)

      בזמנים האלה, כפי שהסבירה התסריטאית-במאית נורה אפרון לוואניטי פייר במסגרת כתבה על הנושא, יש יותר נשים בכל מקום, אם זה במגזר העסקי, הפוליטי או סתם בתעשיית הקולנוע. בהקשר זה, אם לאחר כל השנים האלה מגיעה קתרין ביגלו ("מטען הכאב") ומחוללת תקדים היסטורי בסדר הגודל של זכייה באוסקר, אז גם שבירת קופות בידי קומיקאיות כבר לא נראית כמו תסריט מופרך.

      הגורם השני שהוביל לפריחה הקולנועית של ההומור הנשי הוא אותו אחד העומד מאחורי רוב הדברים הטובים שקרו לקולנוע האמריקאי בשנים האחרונות: הטלוויזיה בכבלים. ברגע שנפרצו הגבולות ההדוקים של הרשתות הציבוריות הגדולות, ניתנה יותר במה למגזרים ולמגדרים שונים, ולו רק מהסיבה הטכנית הפשוטה שלמנהלי הערוצים היו הרבה שעות למלא.

      בהמשך לכך, חל גם שינוי תודעתי אצל הקהל, שהחל לקבל הודות ל"סקס והעיר הגדולה" ודומיו את העובדה כי גם נשים יכולות לספר בדיחות גסות טובות, והמרחק בין לשלם כסף כדי לראות את שרה סילברמן על הבמה ובין לצפות ב"מסיבת רווקות" הוא כבר קצר למדי.

      שרה סילברמן בהופעה (נמרוד סונדרס)
      הכינה את הקרקע להצלחות מסוגן של "מסיבת רווקות". שרה סילברמן מופיעה בישראל (צילום: נמרוד סונדרס)

      כתוצאה מכל זה, יחד עם השיפור הכללי במעמד האשה, הקומיקאיות הטלוויזיוניות פסקו להיות מיעוט והפכו לכוח גדול, פורה ומשמעותי לא פחות מעמיתיהם הגברים. צ'לסי הנדלר, וונדה סייקס ובדרניות אחרות אפילו השכילו להשתלט הודות לכבלים על מה שבאופן מסורתי היתה הזירה הגברית מכולם בעולם הבידור – הנחיית תוכנית לילה.

      וכך, אם בעבר הוליווד היתה נותנת לבדרנית היחידה בסביבה הזדמנות אחת וחוזרת לאופציה הגברית במקרה של כישלון, הפעם כבר ניצבו שלל קומיקאיות שחיכו להזדמנות לפריצה קולנועית, ומתוך מגוון כה גדול, היה ברור שמתישהו זה יקרה לאחת מהן.

      זה לא קרה מיד: כך, למשל, "בייבי מאמא", שיתוף הפעולה הקולנועי מ-2008 של בוגרות "סטרדיי נייט לייב" איימי פוהלר וטינה פיי, היה סרט בינוני שלא הצליח, ו"חופשת אביב מטורפת" הנורא והאיום, שבו שיחקה פוהלר שנה לאחר מכן לצד ג'יין לינץ' ושורה של בדרניות נוספות, אפילו לא זכה להפצה באולמות. גם הגלגולים הקולנועיים של "סקס והעיר הגדולה", שבכל מקרה היו יותר דרמטיים מאשר מצחיקים, התקשו לשחזר את ההצלחה הטלוויזיונית, והפרק השני אף ספג מפלה מסחרית.

      בייבי מאמא (imdb)
      אפילו בסוף העשור הקודם, הניסיון ליצור קומדיה נשית לא עבר חלק. מתוך "בייבי מאמא" של טינה פיי ואיימי פוהלר (צילום: IMDB)

      בעבר, כישלונות שכאלה היו סותמים מחדש את הגולל על הסיכוי לתחיית הקומדיות הנשית, מה עוד שהוליווד בהחלט היתה יכולה להמשיך להסתפק ב"בדרך לחתונה" ודומיהם. אך במקרה זה, התנופה הקומית של פיי וממשיכות דרכה כבר היתה חזקה מכדי שאפשר יהיה לעצור אותה. כך קיבלנו את "מסיבת רווקות" ואת "מורה רעה", וכתוצאה מן ההצלחה של שני אלה, ודאי נזכה לשמוע בקרוב על עוד הרבה פרויקטים שינסו ללכת בנעליהן.

      אך למרות כל האמור לעיל, עדיין מוקדם להכריז על ההישגים המדוברים כניצחון של המין הנשי. קודם כל, כי גם אם העתיד ורוד, עדיין מדובר בשתי הצלחות קולנועיות בלבד.

      חשוב מכך, מפני שיש לשים לב לעובדה כי בשעה שבין הקומיקאים מסתובבים יצורים כמו ג'ק בלאק וזאק גליפיאנקיס, הרי השחקניות הקומיות המצליחות בימינו הן נשים נאות כדוגמתן של וויג ודיאז, מה שמעלה את הסברה שקהל מוכן לקבל אישה מצחיקה רק אם היא גם יפה.

      מתוך מסיבת רווקות (imdb)
      התנאי להצלחת קומדיה נשית: תהיו מצחיקות, אבל גם יפות ומחרמנות. מתוך "מסיבת רווקות" (צילום: יח"צ)

      בהקשר זה, אולי הנקודה החשובה מכל היא שגם ב"מסיבת רווקות" וגם ב"מורה רעה" ההומור הוא וולגרי למדי ומתייחס בעיקר לסקס ולעניינים אישיים. הדבר מעלה את התהיה שמא הקהל הגברי מתחרמן מן הקומיקאיות יותר מאשר שהוא משתעשע מהן, ולא היה מעניק להן קבלת פנים כה חמה אילולא דיברו על אורגזמות.

      בסיכומו של דבר, ההומור הנשי הקולנועי עשה כברת דרך עצומה בשנים האחרונות, אבל עוד לא הגיע למקום שיויוני לחלוטין בתעשייה. דבר זה יקרה רק כשהקומיקאיות ישתמשו בקולנוע גם כדי לשלוח חיצים עוקצניים לעבר עולם הדת והפוליטיקה, למשל. טינה פיי הביאה לשיא את מעמד הבדרניות בשעה שחיקתה את שרה פייליין ב"סטרדיי נייט לייב". תהליך דומה יקרה בקולנוע רק בשעה שתגיע השחקנית שתוביל סאטירה מוצלחת על מישל בקמן.

      איפה ומתי רואים את "מסיבת רווקות"?