סופרנו. דרייפר. אנדרווד. הורסמן. אלו ארבע המילים שעיטרו את מודעות הפרסום לקראת עליית העונה השלישית של "בוג'אק הורסמן" בסוף החודש שעבר. ל"נטפליקס" אין בעיה למקם את גיבור סדרת האנימציה עטורת השבחים שלה בשורה אחת עם שלושה מהגיבורים הגדולים של דרמת הטלוויזיה המודרנית. "כן, הסדרה שלנו עד כדי כך טובה", הם מצהירים. הם גם צודקים. אך מאחורי השמות האלו ניבטים פני הסוס של בוג'אק הורסמן, שכמו אומרים "אני לא באמת שייך לכאן". וזהו זיקוק מדויק למדי של העונה הזו.
בעונתה הראשונה, היתה "בוג'אק הורסמן" הפתעה נעימה ומשובחת. כשמאחוריה יוצרים אנונימיים עם מעט מאוד ניסיון טלוויזיוני התסריטאי הראשי רפאל בוב-וקסברג והמאיירת ליסה הנוואלט היא היתה מדוברת הרבה פחות מחברותיה בנטפליקס "בית הקלפים" או "כתום זה השחור החדש". עם סיומה הבינו המבקרים שמדובר בתופעה שלא נראתה עדיין על המסך. זו יצירה מקורית ובועטת, כשחווית הצפיה בה מורכבת מרגעים בהם מישהו כאילו קיווצ'ץ לכם את הלב, ומיד אחריהם רגעים בהם כואבת הבטן מרוב צחוק.
"בוג'אק" היא סדרה מונפשת עם גיבור שהוא סוס מדבר, המתרחשת כולה בעולם בו חיות ובני אדם מתקיימים אלו לצד אלו. הסוס הזה, שמדבר בקולו של וויל ארנט ("משפחה בהפרעה") הוא גם כוכב הוליוודי מזדקן וממורמר, שמנסה לשקם את הקריירה שלו שנים רבות אחרי שהסיטקום המצליח בכיכובו ירד מהאוויר. בביתו העצום של הסוס בגבעות הוליווד מתגורר טוד (ארון פול, "שובר שורות"), צעיר מבולבל, מהורהר ורוב הזמן מובטל שבוג'אק לקח, בעל כורחו, תחת חסותו; הסוכנת ובת-הזוג לפרקים שלו היא חתולה בשם פרינסס קרולין (הקומיקאית איימי סדאריס); סופרת מתחילה בשם דיאן (אליסון ברי, "קומיוניטי") נשכרת למשימת כתיבת ספר ביוגרפי על בוג'אק, מה שסולל את הדרך למשולש רומנטי בין בוג'אק, דיאן ובן זוגה, כלב בשם מיסטר פינטבאטר (הקומיקאי פול פ. תומפקינס), לברדור חסר דאגות שהוא גם הנמסיס של בוג'אק. זה נשמע אידיוטי, משהו שאפשר לדלג עליו בקלות.
האידיוטיות הזו היא רק המצע עליה מוגשת "בוג'אק", וגם היא מתוחכמת מאוד בדרכה. לצד בדיחות מעולם בעלי החיים (למשל, תרנגול הרץ במעלה הרחוב בצעקות "בוקר טוב!"), מספקת "בוג'אק" שנינויות קומיות ותסריטאיות מבריקות. היא בוחרת להתעסק בנושאים חברתיים בוערים באופן שהוא כמעט תמיד מלא רבדים, כמו הפרק בעונה השניה שהיה כולו קריאה לצמחונות, אך בו זמנית גם אלגוריה ליחס של אמריקה ושל העולם המערבי בכלל למהגרים. בעונה השלישית היה זה הפרק שהציג בפנינו מועדון חשפנות של לוויתנים, ועשה השוואה הופכת קרביים בין החזקת בעלי חיים בשבי ובין חשפנות (ומי שבאמת רצה, יכול היה גם למצוא שם ביקורת על יחס החברה לנשים שמנות). גם כשהיא לא בסאבטקסט, הביקורת החברתית ב"בוג'אק" תמיד נוקבת ובלתי-מתפשרת, ופוגעת במה שמעסיק את החברה האמריקנית כמו הפלות, נשק או הטרדות מיניות.
האנשים מאחורי "בוג'אק" מצליחים לעשות זאת טוב כל כך הודות לדמויות שלה. זו כבר הפכה קלישאה שחוקה לומר שהדמות הכי אנושית על המסך היא זו של סוס מצויר, אך זו כנראה האמת. כמו כולנו, בוג'אק מנסה לצלוח את החיים האלו בלי לדעת בדיוק איך, והצורה המדויקת בה מצליחה הסדרה לנסח את התהיות הקיומיות שלו ושל הדמויות האחרות, משכיחה את העובדה שהוא כוכב הוליוודי ששוחה בכסף והגשים את כל החלומות שלו. ושהוא סוס מצויר.
אחת מנקודות החוזק הנוספות של "בוג'אק" היא בדמויות המשנה שלה. כולן עגולות ומורכבות, עם חיים משל עצמן ועולם פנימי מלא וסבוך. מערכת היחסים בין דיאן ומיסטר פינטבאטר עולה על דרך מעניינת, לאחר שבעונה הקודמת שיקרה לו דיאן על כתיבת ספר באיזור מלחמה כשלמעשה התחבאה בביתו של בוג'אק. גם אם בעונה הראשונה כבר הבנו את פשר הזוגיות הזו, ההצצה הקרובה יותר אל האינטימיות ביניהם מרתקת כאילו לא מדובר באישה שנשואה ללברדור. שוב, מבלי להתפס לאותה קלישאה שהוזכרה לעיל, מדובר באחד התיאורים המדויקים ביותר של זוגיות על שלביה. עבור טוד מהווה העונה הנוכחית מעין מסע התבגרות. למרות שהוא בשנות העשרים לחייו, במובנים רבים הוא עדיין ילד. העונה הזו חושפת פרטים מעברו, ומעמידה אותו באתגרים חדשים אל מול אינטימיות וזהות מינית. פרינסס קרולין מבינה איפה החוזקות שלה ואיפה החולשות, ותהליך ההשלמה הזה גם מקרב אותה להגשמת משאלתה להקים משפחה.
בעוד שעלילת העונה הראשונה עסקה בחזרתו של בוג'אק לתודעה הציבורית והשניה בליהוקו לתפקיד חלומותיו - סוס המירוצים סקרטריאט - בעונה השלישית נמצא הורסמן בעיצומו של המירוץ לאוסקר. למרות שגם בעונות הקודמות התרחשה "בוג'אק" בהוליווד (או "הוליוו", כפי שהיא נקראת שם לאחר שבוג'אק השיכור גנב את האות D משלט ההוליווד המפורסם) העיסוק בתעשיית הבידור ובמאחורי הקלעים שלה מוגבר במיוחד בעונה הזו. ממסיבות עיתונאים, דרך אירועי שמוזינג ועד לטקסי פרסים, בוג'אק לא באמת שייך. אם אלו שני הסודות שהוא מסתיר או העובדה שמעולם לא חש בנוח עם מי שהוא או מי שהפך להיות, כמעט ואין סיטואציה בין-אישית, מקצועית, חברתית, או רומנטית, שבוג'אק חש בה בה שייכות.
נטיות התתמכרות שלו חוזרות בעונה הזו ביתר שאת, מזכירות לנו שלפעמים, הרבה יותר מדי פעמים, צריך להדרדר עד לתחתית התהום הכי עמוקה כדי לקלף מעצמנו את המגננות או להוריד את המסכות. רוצה לומר "גאולה דרך הביבים", אבל לבוג'אק אין גאולה, והוא גם לא מחפש אותה. הוא רק מנסה לחיות את החיים שלו בלי להותיר אחריו יותר מדי הרס. את מה שכבר עשה ינסה לתקן, אבל בדרך לשם כבר יעשה את הנזק הבא. אנשים או סוסים הם לא בהכרח טובים מטבעם. הם מנסים כל הזמן, ובאופן מודע ואקטיבי, להיות כאלה. וזו גם הטקטיקה, אם אפשר לקרוא לה ככה, בה פועלת הסדרה. היא לוקחת אותנו למקומות אפלים בנפש של הגיבור שלה, מראה לנו אותו חווה אובדן אחר אובדן, פוגע בכל היקרים לו, באנשים היחידים שאכפת להם ממנו, שורף גשר אחרי גשר, והורס כל מה ומי שנקרה בדרכו, רק כדי להותיר אחריה תחושה עמומה של אופטימיות.
באחד הרגעים היפים ביותר של העונה, מתאר בוג'אק בשיחת טלפון סיטואציה אליה נקלע ובה הרגיש, כמובן, לא בנוח. האישה איתה הוא משוחח היא "הסוגרת", דמות מסתורית שניתן לתאר כמנהלת מחלקת שימור לקוחות, והשיחה בה בוג'אק מנסה לבטל מנוי שמעולם לא עשה לעיתון, הופכת לסשן טיפולי. בסיטואציה המתוארת משקיף בוג'אק אל חלון דירתה של אישה עמה הוא נמצא בקשר, ומתבונן בה בזמן שהיא מכינה מקרוני עם גבינה מקופסא, ושופכת על עצמה את האבקה. "זה נורא עצוב שכשרואים מישהו כמו שהוא באמת, הוא נהרס לנו", אומר בוג'אק לאותה סוגרת. וזה סך כל הפחדים של בוג'אק: שמי שייראה אותו כפי שהוא, לא יאהב אותו. ההורים שלו לא אהבו אותו, והוא משכפל את התחושה הזו אל כל אחת ממערכות היחסים שלו. בוג'אק כבר יודע שההצלחות לא יהפכו אותו למאושר ושהקריירה רק תאלחש את מה שבאמת כואב. בעונה הזו הוא התקרב עוד קצת להבנה שבסופו של דבר, אנחנו מחפשים מישהו שיהיה איתנו בזמן שנשפכת עלינו אבקה של גבינה מתועשת.