כשחושבים על זה, נעימת הפתיחה של "ליל האירוע" אומרת עליה המון. מוזיקה יפהפיה, מורכבת מכלי קשת פועמים, מהפנטים, מבשרי רעות, ובמקביל מעל הדרמה מרחף כינור כמעט עדין, מנחם. אלא שחרף יופיה, היא נשמעת ממש כמו יצירות שכבר שמענו בעבר. בפרט "Lux Aeterna" של קלינט מנסל מתוך "רקוויאם לחלום", ו-"Memorial" של מייקל ניימן מתוך "הטבח, הגנב, אשתו והמאהב", שעד לפני כמה שנים היתה ידועה יותר בשמה העממי, "מישהו יודע איך קוראים לנעימה של 'סיכום עולמי' בערוץ 2?". כזו היא גם "ליל האירוע", הדרמה החדשה של HBO שהגיעה אתמול גם ל-yes Oh. יפה מאוד, מוקפדת, אסתטית להפליא, אבל מתארת סיפור שכבר הכרנו. לא רק מפני שהיא מבוססת על מיני-סדרה קיימת, "צדק פלילי" הבריטית המצוינת, אלא כי היא מהווה מעין שעטנז של כמה וכמה יצירות קיימות.
המעשה הוא בבחור צעיר ממוצא פקיסטני עם עיני איילה בשם נאז, קיצור של נאזיר (ריז אחמד, "ג'ייסון בורן"), שאחרי ליל אהבים עם בחורה זרה מתעורר ומגלה שנרצחה באכזריות. במהירות הוא הופך כמובן לחשוד העיקרי, כלומר היחיד, ברצח שלה. לעזרתו מתגייס ג'ון סטון, עורך דין זול ואפרורי (ג'ון טורטורו) שכמו נשלף מספר של ג'ון גרישם, ובמקרה נמצא בתחנת המשטרה כאשר נאז מובא אליה. משהו בהאשמת הצעיר לא מסתדר לו, אבל הוא בעיקר שמח לאסוף לחיקו קייס כל כך גדול שאולי ישים אותו על המפה. את החקירה המשטרתית מוביל הבלש בוקס (ביל קאמפ), שגם לו יש את התהיות שלו בנוגע למקרה.
מכאן והלאה מתגולל הסיפור שכולל את ההעמדה לדין, המשפט, המעצר בכלא לאסירים מסוכנים, הקצוות שהסניגורים רודפים אחריהם בניסיון לזכות אותו, ההתמודדות של המשפחה וכהנה וכהנה נראטיבים מוכרים למדי. בבסיסה "ליל האירוע" היא קצת כמו פרק של "חוק וסדר" שעשו עליו תקריב מטורף ופרשו אותו על פני שמונה פרקים, השליכו פנימה מנה הגונה ותובענית-מבחינה-נפשית של "אוז" ותיבלו בביקורת חברתית. מה שמייחד ומבדיל אותה מיצירות דומות הוא הפרוטרוט שמהווה נר לרגליה. היא מתארת את הקושי ואת התהליכים השונים צעד אחר צעד, באופן שממחיש כיצד הקירות חונקים וסוגרים על הגיבור ועלינו יחד איתו.
אפשר לומר שזה קצת דומה למה שעשתה "הסמויה" בעשור הקודם. לא בכדי - הסופר ריצ'רד פרייס, שנמנה על כותבי "הסמויה" החל מעונתה השלישית, יצר את "ליל האירוע" יחד עם סטיבן זייליאן (תסריטאי "רשימת שינדלר", "מאניבול" ועוד ועוד). אלא שיש שני הבדלים עיקריים: ראשית, "ליל האירוע" מפגינה הרבה פחות שאר רוח, חבטות בנשמה או סתם שורות שיישארו איתנו לנצח. שנית - ומהותי בהרבה, כי אי אפשר לצפות מאף סדרה להשתוות ל"הסמויה" - היא מתעלמת מחורים תמוהים בפרטי החקירה שיכולים בקלות להעלות תהיות בנוגע לאשמתו של נאז, אבל משום מה לא עולים לדיון, לפחות לא בשבעת הפרקים ש-HBO שלחה לביקורת (מתוך שמונה בסה"כ). בהתחשב בכך שהאירוע המשיק את כל העלילה הזו מככב בשם הסדרה, מן הראוי היה לקבל התעסקות מעט קפדנית יותר בו אפילו אם הוא מהווה אמתלה לעיסוק בנושאים רחבים יותר.
הבשורה הטובה היא שמעלותיה של "ליל האירוע" מחפות על פגמיה. הסיפור מעניין (גם לצופי הגרסה הבריטית, שהלכה לכיוונים אחרים לאורכה) וההתעמקות שלה בפרטים הקטנים קושרת אותנו אל הסיפור ואל הדמויות. חשוב לסדרה להביע את עמדתה על הגזענות הממסדית, לומר משהו על כך שקולם של החלשים אינו נשמע. לתאר, הגם אם באופן מעט גס ונמהר, כיצד הכלא הופך אנשים טובים לעבריינים. להציף את האופן שבו מערכת המשפט הפלילי עלולה בקלות יתרה ללכוד בשיניה וללעוס אנשים תמימים - אף שאנחנו לא יודעים אם נאז אכן חף מפשע - ואת בני משפחותיהם.
אבל מה שבאמת עושה את הסדרה הוא דמויותיהם של נאז ובעיקר סטון. "ליל האירוע" מקפידה להקביל ולשקף ביניהם כל הזמן, שני אנשים שוליים שנקלעו לאותו סיפור מצדדיו השונים. הראשון חולה אסתמה, השני לוקה באקזמה, אסתמה של העור; הראשון היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, השני בדיוק ההפך; בהמשך העונה איש איש מהם רואה כיצד בן משפחה מסב לו עורף. כך שגם אם ההירתמות הסמי-אידילית של סטון לטובת נאז היא משהו שראינו בעבר, האופן שבו "ליל האירוע" בונה את מערכת היחסים ביניהם מצליח לרענן את התבנית הזו. עוזרת מאוד העובדה שג'ון טורטורו מגלם את סטון המפוכח והחבוט באופן אנושי, פגיע ונוגע ללב. נוכחותו כאן מצליחה תכופות להאפיל על זו של עמיתיו לקאסט, אף כי אחמד מרשים מאוד בתפקיד הצעיר האבוד, וגם קאמפ משרטט בשקט ובמתינות בלש שקשה לחשוב על דומה לו בטלוויזיה. מלבדם מונה הקאסט המצוין והאלמוני-ברובו אף את מייקל קנת' וויליאמס (עומאר מ"הסמויה") ובתפקידים קטנים גם את ג'יי די וויליאמס (בודי מאותה סדרה) ומוחמד בכרי.
מאז 2009, שנה אחרי בכורתה בבריטניה, עובדת HBO לסירוגין על העיבוד האמריקאי לסדרה. הפרויקט הזה היה אחד האחרונים שג'יימס גנדולפיני עבד עליהם לפני מותו ב-2013 - הוא כיכב בפיילוט המקורי בתפקיד עורך הדין סטון, ובתוצאה הסופית שמו עדיין מופיע מדי פרק כאחד המפיקים. אפשר להבין מדוע התעקשה ענקית הכבלים על הסדרה הזו, למרות שנדרשו שבע שנים מאז שנרכשו הזכויות ועד שעלתה לשידור. גם אם לא סביר ש"ליל האירוע" היא הסדרה שתחזיר אותה אל המסלול ותספק לה את הלהיט שהיא כל כך משוועת לו בנוסף ל"משחקי הכס", יש בה משהו מאוד HBO - כבד ראש, רב רושם ומשמעות. אולי היא לא תימנה בנשימה אחת עם היצירות הגדולות של הרשת, אבל בשלב הזה בחייה היא מקנה תחושה של החזרת עטרה ליושנה, וזה בהחלט משהו להתגאות בו.