פגוש את העיתונות: התחקיר הנדיר והעצוב של "מבט שני"

אם בישראל היתה עיתונות אמיתית, היא היתה עוסקת ללא הרף במציאות הכאוטית באזור C בשטחים, שמתוארת ב"מדינת C בריבוע", התחקיר המצוין של "מבט שני". רק שהתקשורת כאן לא רוצה ולא יכולה לעסוק בסיפורים חשובים באמת

יח"צ - חד פעמי

בואו נודה על האמת: העיתונות מתה. זה נשמע דרמטי ובעיקר אירוני כשזה מגיע בפלטפורמה שאמורה להיות עיתונאית, אבל במציאות צינית כמו זו שלנו, זהו כנראה המקום הטוב ביותר לקבוע את מותה. אם אתם לא בעניין של פטאליות או דווקא כן בענייני סמנטיקה, אפשר לדבר על שינוי מצב צבירה. העיתונות במהותה המקורית, זו של ייצוג העוולות ותחלואות בחברה, של העמידה מול השחיתות של בעלי הכוח, של האמת הכואבת במקום הטפיחה הנעימה על השכם - כל אלה כבר במצב של מוות מתקדם. אין בכך לומר שלא פועלים כאן ובעולם עיתונאים נפלאים ומוכשרים להחריד, חדורי מוטיבציה ותחושת מוסר בוערת - אבל יכולתם להשפיע באמצעות המדיום הזה, באמצעות הפנייה הישירה להמונים, כמעט לא קיימת. עד כדי כך חריפה התחושה הזאת עד ש"מדינת C בריבוע", התחקיר האמיץ של צוות "מבט שני" ששודר אמש (רביעי) בערוץ הראשון, רק מעלה תחושה של תסכול. לא כעס, לא זעם, לא דחף לשינוי, רק השאיפה הילדותית שהלוואי ולא היינו צריכים לצפות בו.

בקטע שובר לב ששודר השבוע ב"השבוע שהיה הלילה" של ג'ון אוליבר ברשת HBO, עסק אוליבר בסוג הזה בדיוק של עיתונות, זו שכולנו התמוגגנו ומחינו דמעה ממנה ב"ספוטלייט", והתעלמנו מהעובדה שהיא נותרה גוססת ונטולת היכולת להשפיע. זו שבעליה מבקשים ממנה להתעלם מאינטרסים לא נוחים לה, מפוליטיקאים מקורבים לה, מעוולות לא נוחים למפרסמיה ומכל מה שעלול להרגיז, להכעיס או חלילה לאתגר את קוראיה. "כולי תקווה שנצליח להגיע למחזור כספי שיאפשר לנו לסקר גם כלבלבים וגם את הנעשה בעירק", אומר במהלך אחד הקטעים שהציג אוליבר אדם נאלח בשם סם זל, הבעלים לשעבר של העיתון "אורלנדו סנטינל" לכתבת שמבקשת להפריע לנאום האופיום להמונים שלו, לפני שהוסיף "לכי תזדייני". ובאמת, למי אכפת בעצם משטחי A או B או C? עצם העיסוק בהם מוביל לתחושת לאות. שוב פעם יללות שמאלניות על סבל פלסטיני, שוב רדיפת מתנחלים, עוד לא הבנתם מי ניצח את הבחירות? ובכלל אוגוסט וחם, והכי כיף לריב על כמה אנחנו גרועים באולימפיאדה ומי אשם - אז "מבט שני", למה נזכרתם לבוא עכשיו?

עוד באותו נושא

סתם סדרה טובה: "ליל האירוע" היא לא יצירת המופת שהבטיחו לנו

לכתבה המלאה
מי צריך מפות מבהילות כשאפשר לריב על האולימפיאדה? מתוך "מדינת C בריבוע" (צילום מסך)

אי אפשר להבין בפשטות את החלוקה של השטחים. זה פשוט בלתי אפשרי. שטחי A, B ו-C מעורבבים אחד בשני והפרדה ביניהם לא קיימת במציאות. שטח C הוא מערב פרוע, פיקציה זמנית שמעולם לא בוטלה, ומשמשת היום כהגדרה אמורפית למציאות הזויה שבה הכל מותר והכל אסור במקביל. בתי המשפט והפוליטיקאים הורסים קרוואן כאן ומציבים כביש עוקף שם, ואז הפסקה. עד הפעם הבאה. לא לחינם אמר פעם אותו אוליבר בתוכנית אחרת ש"אם אתם רוצים לעשות משהו מרושע, שימו אותו בתוך משהו משעמם". לאזרח מן השורה, שבע צרות היום-יום, המלחמות, האיום האיראני והנטל הכלכלי, כל הדיבורים האלה על מפות ושטחים נשמעים כמו פיהוק אחד גדול. הפיהוק הזה מכוון כדי שיהיה בדיוק כזה. בדיוק כדי שאף אחד לא יחשוב להפנות אליו מצלמה ולהבהיר כמה מטומטמת, מסוכנת וחסר כל היגיון היא האין מדיניות הישראלית באשר לעתידה. סליחה, זה לא ממש מדויק, מפני שפוליטיקאי אמיץ אחד דווקא הציע תוכנית. מיד נחזור אליו.

העיר הפלסטינית החדשה רוואבי היא דוגמא מצוינת לתיאטרון האבסורד. היא נמצאת בתוך שטח A ובתוכה אמורים להתגורר 25,000 איש, אלא שהמפתח הוא במילה "אמורים". הבניינים אמנם עומדים בוהקים ונוצצים בשמש, אבל כביש הגישה אל העיר משתלב בקצהו עם שטחי C, וכך גם קווי המים. רוכשי הדירות ברוואבי יכולים לקבל מפתח ולשבת בנחת במרפסת שלהם, אבל לא לנסוע ממנה ואליה, ולא להתקלח. גודל האבסורד הוא שבכירים ישראלים בעצמם לא יודעים להצביע מה כולל שטח C, ישנו ויכוח אם הוא כולל 200 או 250 פלסטינים, אבל דבר אחד די ברור: מדובר בחממה למלחמות הבאות. מקום שבו אזרחים נורמטיביים לא יכולים לבנות גן ילדים או מדרכה, כזה שבו שלטון החוק לא באמת קיים ואף רשות לא פנויה לטפל בבעיותיהם. מקום שבו בולדוזרים מחריבים בניינים שהוקמו בלי אישור (מפני שכאמור אין מי שיעניק אותו) וחברי עמותות שמאל וימין מסתובבים מצוידים במפות, ומאשימים את הפלסטינים והמתנחלים בבנייה לא חוקית. המקום הזה כל כך מתסכל, המציאות הזאת כל כך נוראית עד שעצם קיומו של התחקיר (המעולה הזה) מרתיח. במקום להתעסק בהודעות התקשורת של מירי רגב ובטפסים הרפואיים של אורן חזן, זו היתה אמורה להיות הכותרת הראשית, כל יום וכל היום. לא בגלל "שמאלנות" או "יפות נפש", אלא מפני שהיעדר הומניות והגינות אנושית בסיסית יוצרים כאוס. וכאוס יוצר תסכול. ותסכול יוצר טרור.

עוד באותו נושא

רואים שלא רואים: "אהבה עיוורת" חיננית אבל עושה סיבוב על הצופים

לכתבה המלאה
שטח הפקר שבו הכל מותר והכל אסור. מתוך "מדינת C בריבוע" (צילום מסך)

אבל אל דאגה, כאמור, מפני שהתקשורת לא באמת זקוקה לפמפם את הימצאותה של הפצצה המתקתקת הזאת סביבנו - השר נפתלי בנט כבר פתר את הבעיה. ב-2012 הכריז בנט על הצעתו לספח לישראל את כל שטחי C ו"להותיר" לפלסטינים שליטה מלאה על שטחי A ו-B. הגיוני, לא? מי צריך דרכים, תשתיות, הבנה בסיסית להיכן ניתן להרחיב את יישובו, מוסדות שלטון? אלו סתם שטויות של תקשורת עוכרת ישראל. ומה באשר לערבוב הבלתי נמנע בין ישראלים ופלסטינים שבתיהם ואדמותיהם לא עוצרים בגבולות חסרי כל ההיגיון של מפת בנט? איך ניתן להפריד בין גבעה לכביש המוביל אליה, בין כפר פלסטיני ליישוב ישראלי שניזונים מאותו קו מתח גבוה? ובכן, זו המציאות. ואל תבלבלו את המוח עם דו-קיום בזמן מלחמה. אם למישהו יש בעיה, הלא יש מספיק מדינות ערביות מסביב שישמחו לקלוט אותו, לא?

"מדינת C בריבוע" של :מבט שני" (שירדה אתמול משידור בפעם האחרונה) היא טפטוף מוסרי כל כך מציק בתוך ים ההכחשה שלנו, עד שלא ממש ברור למה אנחנו עדיין מתעקשים עליו. למה למישהו עדיין חשוב להעניק פרספקטיבה אמיתית על המצב בשטח, למה חשוב למישהו שנדע מהי המשמעות האמיתית של סיפוח? התקשורת הישראלית עוכרת השמחה וגונבת הדעת לא בנויה להתמודד עם כל אלה. גם היא חסרת היגיון. מהי התוחלת בדיווח אם אין בנמצא את הרצון, את הדחף או את הלחץ הציבורי לתקן את המעוות? במטריקס הטרור, המלחמות והייאוש המופלא שבנינו כאן אין מקום לקונטקסט, הכרת העובדות או חלילה לחמלה. אנחנו כאן כדי לשרוד. איכות חיים? חפשו אצל האנטישמים באירופה. המוסלמים שלהם כבר ילמדו אתכם מה קורה כשמנסים להבין את הצד האחר.

עוד באותו נושא

"בכל פעם שהתוכנית שלי מוגדרת כ'חדשות' - זאת סטירה בפרצוף לעיתונות האמיתית"

לכתבה המלאה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully