וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

קשוב מאוד 148: אחד מאבות הזמר העברי קם לתחייה ומגלה עולם ומלואו

16.8.2016 / 6:50

במשך שנים נחשב יעקב אורלנד לפזמונאי מוכשר וליוצר של כמה מהשירים המפורסמים של תקופת הקמת היישוב. ספר חדש שרואה אור בימים אלו מוציא לאור את הרפרטואר המגוון והמרתק של שיריו. טור המוזיקה הישראלית של נדב מנוחין

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
אין תמונה/מערכת וואלה!, צילום מסך

"הננו מרגישים צורך להביע לך את תודתנו העמוקה... כאן, רחוק מהבית, יש להצגותינו ערך מיוחד, כי הצימאון לד"ש חיה גדול בפרט אם היא ניתנת במסגרת נאה (עד כמה שאפשר). אלפי החיילים שלנו גומלין לך מלוא החופן חיבה והודיה. והלא חלק הגון מכל זאת מגיע למחבר. קבל, אפוא, את ברכת כל הנהנים מפרי עטך וזכור עלינו גם להבא".

מילים נרגשות אלה נכתבו עבור המשורר יעקב אורלנד, על תרומתו ללהקת "מעין זה" – הלהקה העברית שליוותה את החיילים היהודיים בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. "הלהקה הצבאית", שאורלנד היה אחראי על הטקסטים שלה בגלגולה הראשון, הסתובבה ברחבי אירופה, הופיעה ברומא בפני חיילים ובפני ניצולי שואה (בין היתר בברגן-בלזן) וזכתה להצלחה גדולה. בין חבריה היו לאה סיטין (אמא של נורית גלרון), חנה מרון, יוסי ידין, מרדכי זעירא – המלחין והשותף המרכזי ליצירה של אורלנד – וגם אליהו גולדנברג, לימים אביו של דודו טופז, ומי שכתב את המכתב הזה.

התרומה של אורלנד ללהקות הצבאיות הראשונות היא רק היבט אחד של היצירה הענפה של המשורר. בנוסף לכתיבת שירה "גבוהה", לתרגום מחזות ושאר מפעלותיו, הוא גם אחראי לכמה מהשירים הגדולים של הזמר העברי בתקופת היישוב, ואף הוכתר כחתן פרס ישראל לזמר עברי. הוא כתב את "אני נושא עמי", "שלכת (עמוק, עמוק, העצב בעיניים)", "שיר הטנדר", "שני שושנים", "מיהו המייל ברוח" ואחרים. על רבים מהם הוא חתום יחד עם זעירא. ספר חדש מאת פרופ' תמר וולף-מונזון מהמחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן מהווה את המונוגרפיה המקיפה הראשונה שנכתבה על אורלנד, והיא כוללת מלבד דיון נרחב בשיריו "הרציניים", גם עיסוק משמעותי בשירי-הזמר שלו וכמובן בקורות חייו. כמו כן, מצורף אליו דיסק עם מבחר הביצועים לשירים אלה. שמו של הספר, "בהיר וגבוה כזמר", לקוח כמובן משירו המוכר והידוע ביותר – "היו לילות", גם הוא שילוב ידיים יחד עם זעירא.

"אורלנד וזעירא נפגשו באקראי בקונצרט", מספרת פרופ' וולף-מונזון על מערכת היחסים בין השניים בשיחה עם וואלה! תרבות, "הייתה ביניהם יותר ממה שהייתי מגדירה ככימיה. היה חיבור של זעירא למילים של אורלנד, וחיבור שלו למנגינה של זעירא, לפעמים הם כתבו ביחד והיו פעמים שהיה קודם מילים ואז לחן, ואולי הייתי מגדירה את הקשר הזה ביניהם בכך שמוזיקה מדובבת את המילים. יש סיפור שמתרחש בין המילים ובין המנגינה. המוזיקה ממשמעת אותן, לא כופה את עצמה - אלא לוקחת אותן לכיוונים נוספים".

"אני חושבת שהמפתח להצלחה של השירים האלה הוא המורכבות המיוחדת שלהם", היא מוסיפה. "כשאתה מנתח לשונית אז הלשון גבוהה, עם שיבוצים מקראיים - אבל היה גם מינון מאוד נכון של המורכבויות וזה גם היה מאוד קליט ומאוד זורם. דבר נוסף הוא שאורלנד הרבה לכתוב בלדות כמו 'שני שושנים' או 'היו לילות', והיה בהם נראטיב או דמות שהיה קל להזדהות. זה הנגיש מאוד את השירים האלה. ועוד נקודה - מה שמאוד בלט בשירי הזמר שלו בעיקר בשנות ה-40 זאת כנות מאוד גדולה, כשאתה קשור לשיר שאתה חש בו את הכנות, אתה זוכר את זה וזה מאפשר לך להרגיש קרוב ולהאמין למה שהוא כותב. כמובן שהלחנים והקסם שלהם, בפרט הלחנים של זעירא, הם אלה שיצרו את הקסם הזה המיוחד שבאמת נחרת בלבבות".

ומה היה היחס שלו לפזמונים האלה? הוא בכל זאת היה משורר "רציני"

"אורלנד מעולם לא כינה אותם 'פזמונים', והקפיד לקרוא להם שירי-זמר. אני חושבת שהוא התייחס אליהם כערוץ צדדי, אבל הבין גם את החשיבות וההקשר הלאומי של הערוץ הזה. יחד עם זאת זה לא היה הערוץ העיקרי של היצירה שלו. מכאן עולה גם תחושת ההחמצה: הוא זכה להכרה יותר בגלל שירי הזמר ופחות בגלל השירה הלירית שלו, אבל הוא היה מתרגם נהדר ופחות עסקו גם באפיקים הייחודיים של יצירתו, לעומת שירי הזמר, שעליהם קיבל את פרס ישראל. הוא חש את ההחמצה של היעדר ההכרה במכלול היצירה שלו. בספר יש איזה תיקון בכך שיש התייחסות לכל המהלך הפואטי השלם שלו".

ואמנם, פרשה נוספת שנדונה בהרחבה בספר היא מעורבותו של אורלנד בתנועה למען ארץ ישראל השלמה שקמה בעקבות מלחמת ששת הימים – אף שהיה איש מפא"י. "אני חושבת שהיתה להם תחושה של התרוממות מאוד גדולה, מתוך תחושה של נגיעה בהיסטוריה. היה לאורלנד רגש לאומי מאוד חזק, ולאורך כל שנות כתיבתו הוא לא הצניע אותו - בדומה להרבה מאוד אחרים כמו אורי צבי גרינברג או עגנון או אלתרמן. יותר משחברותו בתנועה ביטאה השפעה פוליטית, היא ביטאה יותר את מימוש החלומות הלאומיים: הכותל הופך להיות משהו קרוב. ברגע שזה קיבל ביטוי פוליטי יותר מוגבר, אז הוא קצת נבהל פתאום מהקטלוג של זה, אבל כשהוא נכח בכל הישיבות אצל ד"ר ראובן הכט הוא היה מאוד פעיל ומאוד מסור לרעיון. אחר כך הזיהוי הפוליטי הרתיע אותו".

הספר "בהיר וגובה כזמר", שראה כבר אור, יושק באופן רשמי ב-12.12 באוניברסיטת בר אילן, ובאותו מעמד ייחנך גם משכנו החדש של ארכיון אורלנד, שבראשו עומדת פרופ' וולף-מונזון.

seperator

שלום גד – "הכל חדש"

בין 2010 ל-2012 הוציא שלום גד, מוסד רוק של איש אחד, לא פחות מששה אלבומים, שניתנו כולם להורדה בחינם באינטרנט. מאז ההספק המשוגע הזה, שהוכיח שכמות ממש לא מנוגדת לאיכות, השתררה דממה כמעט מוחלטת. גד, איש להקת פונץ' לשעבר, עוד הדפיס כמעט את כל הדיסקוגרפיה שלו בשני מארזים מיוחדים מעט לאחר מכן, והקדיש הופעה לכל אחד ואחד מהם, ומאז לקח פסק זמן כדי לעבוד על חומר חדש. "הכל חדש" הוא התוצאה של פסק הזמן הזה. לא בטוח שהכל בו חדש, אבל הכל בו רענן. אחרי 4 שנים, גד חזר עם יצירת רוק מלאת תנופה, אירוניה, אופטימיות והומניזם.

האזינו כאן לשירים ראשונים מתוך "הכל חדש"

גד קרא לאלבום שלו "הכל חדש", אבל בעצם אולי אפשר היה לקרוא "צריך להחליף את הכל בחדש". באלבום הזה הוא ממשיך את המהלך שלו מטרילוגיית "המצב", מהלך שבו הוא מפרק לאט לאט מיתוסים של האתוס הישראלי, של הקונצנזוס וההיסטוריה. נקודת המבט שלו, בדרך כלל, היא של מהגר, עדיין: הוא עלה לארץ כילד, אבל כמו שהוא כותב באחד השירים "להיות עולה חדש זה לכל החיים".

כמו דודו טסה ואחיו אביב גדג' לפניו, גם הוא מביט על הארץ ובוחר במידה מסוימת בגלות, "והגלות מתחילה בבית". הוא מדגים פעם אחר פעם עוולות והדחקה של כל מי שנרמס בדרך אל אותה "פיסת אוויר קטנה" – שמו של אחד השירים הטובים ביותר באלבום. ב-"העלייה השביעית" הוא מתעסק במצוקה של מהגרי עבודה. בשיר מצמרר אחר, "רוח הדברים", מתואר מסעו של עולה חדש, מחוץ לסיפור ומנוגד לדמות הצבר מכל בחינה, שלא מבין בדיוק מה אומרים, אבל כן את "רוח הדברים". כך גם הוא מוצא לבסוף את מותו בשדה הקרב, כמין אליפלט זר. ואם המצב לא מספיק נואש וחסר תקנה, הוא מבקש: "יש לך רק עוד קסם אחד כדאי מאוד שהוא יעבוד".

ובכל זאת, זה אלבום אופטימי. זה אלבום אופטימי כי גד אולי שונא פוליטיקאים ושונא את השקרים, אבל יודע שבסוף "מלחמה זה עובר, ואהבה זה לנצח" – כך הוא פותח את האלבום ועל זה הוא נלחם. זאת שורה שנשמעת קצת מיואשת, ברוח "הזמן האחרון" של הבילויים, שורה של חוסר טעם להילחם ולהיאבק, אבל למעשה היא מבטאת בדיוק את ההיפך, ומשחררת מן המחנק. "במקום לשחוט פרות קדושות, בוא נשחרר אותן לשדות, שימצאו שם מה לעשות במקום לרבוץ עלינו כאן כל לילה", הוא כותב באחד השירים, "פרות קדושות וסוסים שיכורים". באותו שיר הוא הוא מציע מטאפורה יפה נוספת למאבק בייאוש: "כשראיתי את האור, הוא התגלח ואכל מעט. והוא אמר שהוא חייב לעוף מפה מהר ואז נמרח על הספה והוא נשאב אל המסך ולא יכל לזוז יותר. אולי תקום מהספה, תפסיק לבכות ותתעורר". זאת אופטימיות של מי שרואה את הכל מתפורר, ובכל זאת יודע בשביל מה להתחיל מחדש. ועל זה בעצם האלבום.

נאמן לסגנון המוזיקלי הקבוע שלו, לקולו הנמתח בשיעמום או שעשוע, למבנה של השירים שלו - בלדות אלטרנטיביות שמשתמשות בחזרתיות ובמבנה התמים והקבוע שלהן כדי להראות עד כמה הנושאים הם בדיוק לא תמימים ולא שלווים – נאמן לכל אלה ובעיקר לדרכו, גד הוציא כנראה את אלבומו המשוחרר אי פעם. וככל שהוא מדכדך, הוא ממשיך להעניק תקווה לכל מי שעדיין מאמין שבסוף המדבר יש ים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully