פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בן אלף: "בן חור" הוא סרט מיושן, מיותר, תמוה, משעמם ומגוחך

      למרות ניסיון מעניין ליצור אלגוריה פוליטית בין יהודים בתקופה הרומית ופלסטינים היום, העיבוד המחודש ל"בן חור" מתגלה כאחת היוזמות הפחות נחוצות של השנה הזו, והצפייה בו בלתי נסבלת

      בן אלף: "בן חור" הוא סרט מיושן, מיותר, תמוה, משעמם ומגוחך

      מאז פרסם לו וולאס את "בן חור" ב-1880, נהיה הרומן ההיסטורי לאבן דרך בתרבות האמריקאית. שלל מחקרים אקדמיים פורסמו על הצלחתו העצומה ועל השפעתו של הספר, המציג כזכור את מעלליו של אציל יהודי החי בירושלים של התקופה הרומית, והופך לעבד ואז לאלוף מרוצי מרכבות. ההרפתקאות הללו, כמובן, דהרו במהרה גם למסך הגדול: כבר בראשית ימי הסרט האילם, ב-1907, זכינו לראות את העיבוד הקולנועי הראשון לרב-המכר, ובהמשך הגיעו כמה נוספים.

      המפורסם שבהם הופץ ב-1959 בכיכובו של צ'רלטון הסטון, קטף 11 פסלוני אוסקר ונרשם כקלאסיקה הוליוודית. למרות שאי אפשר היה להתעלות על כך, בכל זאת היו מי שבחרו בשנים האחרונות ליצור לספר הפולחן עיבודים נוספים, בהם אחד שנעשה באנימציה ואחד שהופק ישירות למסך הקטן. אמש (חמישי) עלה לאקרנים ברחבי העולם וגם בארץ גלגול קולנועי חדש של "בן חור", ואפשר לקבוע כי הוא ייכנס להיסטוריה כזניח וכושל מכולם.

      תגידו מה שתגידו על העיבוד זוכה האוסקרים מסוף שנות החמישים, אבל על דבר אחד אי אפשר להתווכח: מדובר בסמל של ראוותנות הוליוודית במיטבה. "בן חור" של 2016, לעומת זאת, נראה כמו מיני-סדרה כושלת שנשלפה מן הארכיונים של ערוץ AXN הנשכח. הוא לא מרהיב, אלא מכאיב.

      עצם איכותו הקלוקלת אינה מפתיעה: ברגע שבו הודיעו מפיציו כי הם משנים תוכניות ובמקום לשחררו לאוויר העולם בפברואר יעשו זאת רק באמצע אוגוסט, פח הזבל הרשמי של עולם הקולנוע, היה ברור כי הפעם, אוסקרים כבר לא יהיו פה. מפתיעה רק עוצמת החרפה שממיט כאן על ראשנו הבמאי הקזחי טימור בקממבטוב.

      בן חור (יח"צ)
      כמעט לא פוצה פה. איילת זורר ב"בן חור"

      את הסרט הקלאסי ביים בזמנו וויליאם ווילר, מבכירי היוצרים בתור הזהב ההוליוודי, והוא ליהק לתפקידו של בן חור את צ'רלטון הסטון. כאן, נכנס לעורו ג'ק יוסטון, אך מעבר לדמיון המסוים באיות שמות המשפחה, אין כל קשר בין השניים. השחקן בן זמננו, שהתפרסם ב"אימפריית הפשע" ולאחרונה כשל גם ב"גאווה ודעה קדומה וזומבים", מפגין הופעה חיוורת לחלוטין, ובמקום לשאת את דרמת הפעולה ההיסטורית על כתפיו, אינו מצליח לעורר שמץ של אמפטיה כלפי דמותו.

      החיוורון הזה הוא גם מנת חלקם של שאר השחקנים. כולם מפגינים תצוגות בינוניות עד חלשות, ויורים בלי טיפת שאר רוח את הדיאלוגים המלאכותיים וחסרי המחץ שכתבו להם קית קלארק וכן ג'ון רידלי – מי שדווקא נחשב מניה חמה בהוליווד, בעקבות זכייתו באוסקר לפני שנתיים של "12 שנים של עבדות" פרי עטו.

      תצוגות המשחק היו יכולות להיות סתם מאובנות, אך נהיות מגוחכות, כיוון שכל הדמויות מסתובבות בירושלים של ימי קדם עם מבטא בריטי מגוחך שכמו נתלש מאוניברסיטת אוקספורד בשנות השישים. זאת להוציא את איילת זורר, שבתפקידה הקטן כמעט ולא פוצה את פיה, ואת מורגן פרימן, שמגיח בשלב מאוחר של העלילה עם ראסטות ביזאריות ועם חיתוך הדיבור הכה אופייני לו, שנשמע נלעג לאור שנת וזירת ההתרחשות ולנוכח המבטאים של הסובבים אותו.

      בקיצור: איזה קרקס! לכל הפחות, אפשר היה להפיק מכך הנאה טראשית, אבל גם זה לא קורה, כיוון שהסרט פשוט משעמם. "בן חור" ההוא אמנם התפרש על פני כמעט ארבע שעות, אבל היו בו כמה מקטעי האקשן והמירוצים הסוחפים בתולדות הקולנוע, לפחות בזמנו. כאן, לעומת זאת, אנחנו מקבלים אקספוזיציה הנמרחת על פני כשעה אף שהיתה יכולה להסתיים בדקותיים, פטפטת אינסופית וקמצוץ של רגעי פעולה לא מרשימים.

      כל זה מעלה את השאלה – למה בעצם עשו את הסרט הזה? בשביל מה צריך עיבוד נוסף? למי הוא נועד ומה הוא משרת?

      בן חור (יח"צ)
      איזה קרקס! מתוך "בן חור"

      תשובה אפשרית: אולי, כפי שרמז בזמנו התסריטאי ג'ון רידלי בריאיון לוואלה! תרבות, היתה כאן יומרה פוליטית, וניסיון להגיד משהו אקטואלי דרך הסיפור ההיסטורי. ניכר כי יוצרי "בן חור" מנסים להקביל בין ירושלים של אז ושל ימינו, ולהראות כי כמו הפלסטינים בימינו, גם היהודים דוכאו בעבר בידי כובש זר, ונקטו באמצעים אלימים במטרה להיאבק על חירותם.

      אך הממד הפוליטי הזה לא מפותח, כמו גם ההקבלה החפוזה שנעשית בין הקולוסיאום הרומי לתרבות האכזרית של דורנו, וכמו כל אלמנט אחר בסרט חסר התחכום ושאר הרוח. כמאה חמישים שנה אחרי שבן חור התחיל לדהור, אולי הגיע הזמן שהקולנוע ייתן לסוסים שלו לנוח.