קשוב מאוד 149: האלבומים שאסור להחמיץ רגע לפני מבול החגים

בסרטון: מיוחד לוואלה! תרבות - Totemo מבצעת את "Kick".


בעסקי הדיסקים, העונה הגדושה ביותר ביותר היא התקופה שלפני החגים - לפני ראש השנה ולפני פסח. יש לזה כמה סיבות: תפישה שאלבומים קונים היום רק בתור מתנות; שאיפה לכתבות מקדמות עם פרופיל גבוה באחד מעיתוני החג שיוצאים במהדורות מיוחדות ועצומות באורכן; וסתם חגיגיות. כמובן, יש מי שמפסיד, ואפילו הרבה כאלה. הכוונה לאמנים שאינם נמנים עם הכוכבים הגדולים ביותר, שהפרצופים שלהם לא מוכרים עיתונים לבדם, ושמם עדיין לא מוכר בכל בית. איך יתחרו אלה עם אלבום אוסף חדש של שלמה ארצי או דיסק חדש של שלום חנוך (שניהם אמורים לצאת סביב ראש השנה הקרוב)? גם להקה שיש סביבה באזז ומומנטום יכולה לאבד אותו בקלות כשהיא נכנסת לסחרחורת הזאת, ולא חסרות דוגמאות. אמנים רבים קוברים כך אלבומים שהשקיעו בהם את כל נשמתם ומן הסתם גם לא מעט כסף.

רגע לפני שגם המדור הזה ייכנס לכוננות ספיגה של אלבומי חג, הנה הזדמנות להמליץ בקצרה על כמה אלבומים שיצאו בתקופה האחרונה, רגע לפני הסופה, והלוואי שלא יוחמצו בגלל שאר הרעשים מסביב.

מה? זמרת רוק נוגה עם קול נמוך, איפשהו על הספקטרום הדתי, שכותבת לא מעט על נושאים להט"בים.

איך? די עצוב. הכהן שרה בעיקר על תחושות של חוסר קבלה במשפחה, בציבור הדתי ובכלל כלפי לסביות והומואים, ועל החוויות שלה כמתבגרת. היא שרה לחברה שכנראה מתה, וגם מגישה מחווה מרירה-מתוקה לאייקון זלמן שושי שמת לפני זמן מה. האלבום אינטימי, ולפעמים זה מרגיש כמעט כאילו הכהן נמצאת יחד איתנו באותו חדר. הפקה חכמה הצליחה להכניס נפח לשירים מבוססי הגיטרה, לכדי אלבום יפה מאוד.

לא לפספס: "קבלת שבת" – שיר רוק מצוין שממחיש את הנראטיב של האלבום. בקליפ המוצלח כאן משחקת לוסי דובינצ'יק.

מה? אלבום שלישי בשלוש שנים לזמרת המסתורית, שלעולם לא תצליחו להכריע אם היא שרה כמו יהודית רביץ או כמו נורית גלרון.

איך? יולנטה היא כבר בגדר סוד גלוי לכל מי שמתגעגע למוזיקה מפעם. ככל שקל ומתבקש להשוות אותה לזמרות מתולתלות משנות השבעים, היא לגמרי יוצרת מרתקת בזכות עצמה עם טביעת אצבע ייחודית שסוחפת את המאזינים לעולם שלה. למי שמכיר אותה רק עכשיו, מומלץ בחום להתחיל מאלבום הבכורה שלה, "רוצי יולנטה".

לא לפספס: את שיר הנושא, ואת שורת הקליפים המצחיקים שמלווה את צאת האלבום בערוץ היוטיוב שלה.

מה? פחות משנה אחרי "החיים על פי אורטגה", אחד הראפרים הכי מוכשרים בסביבה מוציא את החלק השני של הפרויקט.

איך? אחד הדברים הכי משמחים בחגיגות הנוכחיות של ההיפ הופ הישראלי היא שממשיכים לצאת עוד ועוד חומרים מצוינים – וזה לא נמאס. גם אם הנושאים והמילים קצת חוזרים על עצמם בין נצ'י נצ' לפלד, הכריזמה המטורפת של אורטגה יחד עם מקצוענות שיכולה לגרום ללא מעט קולגות שלו להחוויר- כל אלה עושים את העבודה. אורטגה משתמש באינספור ציטוטים וסימפולים כדי להמחיש את הקשר שלו לאבות המייסדים של הז'אנר, לפעמים עם קריצה. המשפט המנצח הוא "לא בזרם של כולם אבל בכרם של תימן", מתוך השיר הנושא את השם האופייני: "כוס אמא של כולם".

לא לפספס: "איצ'יבאן", שיר שמתחיל בציטוט אלמותי של שב"ק ס וממשיך עם פזמון מדבק שמסומפל מסילברדון. אם אתם אוהבים היפ הופ ישראלי, אתם לא צריכים יותר מהמשפט האחרון.

מה? הכוכב המטאליסט של "דה וויס 2" עם מה שהוא כנראה אלבום המיינסטרים-רוק הכי טוב של השנה.

איך? בזמנים אחרים היה צריך להקדיש יותר מקום לסוחינין, שהוא מקרה נדיר של רוקר ישראלי עם קול מצוין, חיוניות, גישה אותנטית וישירה ונטולת התנשאות, ואומץ לשחרר בלדות גם במקצבים שלא שייכים לסוף השבוע הרגוע. עם השפעות מובהקות של להקות כמו בלינק 182 ומיוז, סוחינין היה יכול לשמח דור שלם של נערי דיזנגוף סנטר שגדלו על פאנק-פופ ונו-מטאל - ז'אנרים נדירים ונידחים מאוד במוזיקה הישראלית - אם רק היה מבוגר בכמה שנים. הוא אמנם קצת מנומס מדי, ועל המרד שלו יכולים לחתום גם הקומונרים של הצופים, כנראה, ובכל זאת, על רקע השיממון וחוסר הרצון להגיד כלום על כלום במיינסטרים הישראלי, סוחינין בולט כקול רענן באמת. הדבר המפתיע: על ההפקה חתום אורי זך, מי שמוכר בזכות השירים שהפיק לאשתו ושתפתו ליצירה, מירי מסיקה.

לא לפספס: יש כאן די הרבה שירים יפים, ואיזון מוצלח בין שירי רוק ובלדות. בולטים במיוחד הבלדה "עד שזה נגמר", ו"בשבילי" – שיר אימו חמוד לאמא.

מה? אי.פי. המשך לחרזן הבלתי נלאה, לשעבר סולן פוריטנים צעירים.

איך? גם בלי להתעלות לגבהים חדשים המוזיקה של קיצ'לס היא אחד הדברים הכי משמחים, קליטים ומצחיקים בסביבה. החלק השני של המיני-אלבום קודר יותר מהקודם, ואמנם גם פחות טוב ומהנה ממנו, והוא מוביל את המאזין דרך מרירויות שונות, עד שהוא מובל אל הבור באדיבות תרגום לשיר של מי אם לא טום ווייטס. מומלץ לכל מי שאוהב כתיבה שנונה שלא לוקחת את עצמה בשיא הרצינות, ושירי לכת של הולכים אל הגרדום.

לא לפספס: את הבלדה "בדרך לעזאזל" – מונולוג מודע של חיילים בקרב שברור להם שאין שום טעם למלחמה שהם נמצאים בה; או את "החומר פה זול (אבל הוא לא פחות טוב)" – מבט מריר במיוחד על הגירה מאת קיצ'לס, שחי בחו"ל.

מה? מיני אלבום חדש לפרויקט האלקטרוני של רותם אור.

איך? את המוזיקה של אור אפשר להגדיר אולי במילה אחת, "מהפנטת". גם בלי לשים את האצבע על מה ואיך בדיוק, גם באי.פי הקצר הזה (חמישה שירים, קצת יותר מרבע שעה), היא מצליחה לגרום לא רק להנאה, אלא גם לעורר השראה. לא דבר שאומרים כל יום על מוזיקה ישראלית. אולי אלה הציטוטים המוזיקליים האסייתים משהו שמשולבים ברגעים שונים באלבום. למרות שגם כאן היא ממשיכה להיות כמה צעדים קדימה לפני כל התעשייה המקומית בכל מה שנוגע לסאונד, ולמרות שכרצף הוא מעולה, חסר לי פה איזה רגע עוצמתי במיוחד באלבום שיתעלה מעל השאר. על ההפקה חתום רועי אביטל, בעל מגע הזהב (גארדן סיטי מובמנט, לורנה בי).

לא לפספס: להיט אמנויות הלחימה בעל שורת המחץ "Where do you want me to kick you?"

מה? אורי ביילין, פעם הבטחה של הרוק הישראלי, מנגן ושר עם 13 אמנים ותיקים, להלן "הבכירים".

איך? מדי פעם עולה מחדש מצוקתם של אמנים מבוגרים, שלא מושמעים ולא זוכים לתמיכה מסודרת מגוף זה או אחר. ביילין ראה והחליט לעשות מעשה: הוא קיבץ אליו אמנים כמו דודו זכאי, ששי קשת, מיכל טל, דורית ראובני, ישראל גוריון, ניסים סרוסי עוזי פוקס ואחרים, ושר עם כל אחד מהם שיר מקורי. אחד מהם, אפילו, מוקדש לגבי שושן המנוח. בהחלטה מעט אינפנטילית, אבל לא נטולת חן, האלבום ערוך כמו שידור רדיו של פסטיבל, בהנחייתם של לא אחרים מאשר אהוד גרף ורבקה מיכאלי. מה שהופך את האלבום למעניין ולא רק בזכות הגימיקים, הוא שהשירים שביילין כתב עובדים וקליטים, וכיף להקשיב להם בקולות האגדיים האלה.

לא לפספס: במיוחד את הדואטים עם דני ליטני ("בוגרשוב") ומיקי גבריאלוב ("מגדלים וארמונות"), שמהנים באופן כמעט מפתיע.