פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בלונד נהנה יותר: האוקיינוס העמוק עמוק של פרנק אושן

      על פי אלבומו החדש, לא נראה שהמטרה של אושן היא להפוך ליוצר חשוב בדורו. אין לו את היומרות של קניה וגם לא את הכבדות הערכית של קנדריק. הוא אחד מהם אבל גם אחר, כזה שכותב באימפולסיביות ובתבונה שירי אהבה קטנים של נפש מסטולה, לפעמים חרמנית והרבה עצובה

      תגידו, איך בכלל מתחילים? מה קרה לאינדיבידואליזם שלכם? למה כל האינטרנט נדבק בזה? איפה המוחים? האלטרנטיבות? יצר הבדלנות? איך מתמודדים עם קונצנזוס תרבותי כל כך נוקשה? מי הפך את פרנק אושן לאלוהי ההסכמות? מה קורה כאן? זה רפיון, אזלת יד, בגידה בחוקים חברתיים – אתם אמורים לתת קונטרה, להתנגד ולהתווכח, אלא שבמקום זה יש רעשים של קדושה מודרנית. מה קדושה מודרנית, פרינס-סטיבי וונדר-אליוט סמית'-מיילס דייוויס-קדושה מודרנית. כזו של המונים ועוד המונים שהסכימו לגזול את האינטימיות אחד מהשני ולאהוב יחד. והטיימינג. אוף, זה יום ראשון. צריך לעבוד. למי יש זמן לעצור ולהתחיל לחבר את החלקים? להבין אם זה אלבום אחד? שני אלבומים? "Blonde"? "Blond"? "Endless"? "Boys Don't Cry"? זמין רק באפל מיוזיק? ולמה הטיזינג הזה מפה ועד לואיזיאנה? והכל בגלל מוזיקה טובה? זהו, זה הכל?

      "לפעמים אני מרגיש שאני אלוהים אבל אני לא אלוהים"
      (מתוך "Futura Free")

      ברוכים הבאים לכאב הראש שיצר פרנק אושן. לא אלוהים, רק פרנק. חיכינו לו ארבע שנים. במושגי זמן אלוהיים זה שווה ערך ל-40 דורות. אם לא שמעתם את האלבום הקודם, "Channel Orange", יש לכם חתיכת חור בהשכלה. אם לא ידעתם שהוא גיי, פספסתם את היציאה מהארון המשמעותית ביותר בשנים האחרונות. צעיר שחור, יליד 1987, מפנה עורף לתעשיית מוזיקה מצ'ואיסטית ועמוסת נקודות תורפה – ומספר על האהבה שלו לבנים. בין התומכים המפורסמים והלא מפורסמים, היו גם כמה שונאים, הומופובים שהחליפו עורם ואפילו טייקון ההיפ הופ ראסל סימונס, שכתב לאושן "היום הוא יום גדול. זה יום שיגדיר מי אנחנו באמת. כמה חמלה יש בנו. כמה מכילים אנחנו יכולים להיות. ההחלטה לדבר בציבור על הנטייה המינית שלך נותנת תקווה ואור לכל כך הרבה אנשים צעירים שעדיין חיים בפחד". לא הכרזה שנתקלים בה בכל יום.

      ואז עבר הזמן ועוד ממנו, וכלום לא קרה. פרנק נעלם לאוקיינוס והשאיר אחריו שני אלבומים, כמה יוטיובים וזירה שהשתנתה באופייה השמרני. ואנחנו נשארנו לבד, מחכים, אבודים ומבולבלים. כשהיה נדמה שהוא בדרך, הוא חזר לדעוך. כשפורסמו תאריכי הוצאות לאלבום השלישי, הם התגלו כהבטחות שווא. כשהיו שיתופי פעולה עם אמנים אחרים (למשל ג'יימס בלייק), אלה היו רק שיתופי פעולה. אם פעם ידענו בדיוק את זמני הריליסים ומאוחר יותר הנחיתו עלינו יצירות בתאריכים לא צפויים – עכשיו הם כבר מדגדגים לנו את הבהונות עד שנתפלפ ונתייאש. זה כמעט קרה לפני שבועיים, ואז לא. הרצף המבאס של הדחיות על שם פרנק אושן הופר בסוף השבוע האחרון, כשיצא אלבום ויזואלי בשם "Endless", שיר בשם "Nikes", אלבום בשם "Blonde" (או "Blond") ומגזין בשם "Boys Don't Cry" הנושא בתוכו את האלבום האחרון. נעים מאוד, לאיש לצד אושן קוראים אסטרטג שיווקי דו-קוטבי, ולשירות הסטרימינג בו נלכדו הטראקים (לפחות לזמן מה) קוראים אפל מיוזיק.

      הרשת, אגב, מתמלאת נון-סטופ בסרטונים המתעדים תגובות ראשונות לפרנק אושנים האחרונים. הם בוכים, הם רוקדים, הם צועקים "דופ" והם גם לא ישנו בלילה בגללו. הנה דוגמה אחת, שנייה, שלישית, רביעית.

      "אני אולי צעיר יותר, אבל אני אדאג לך/ אנחנו לא מאוהבים, אבל אני אעשה איתך אהבה/ כשלא תהיה כאן, אשמור כמה בשבילך"
      (מתוך "Nikes")

      בשלב הזה הווידאו לו-פיי "Endless" ייאלץ להישאר בצד, ואת העיסוק הפרטני נשקיע ב-17 שירים שיצאו תחת האלבום השני. זה לא עניין של מידור, אלא כוונות טהורות להוציא את המיטב בזמן מינימלי. וזה הולך ככה: כמעט בבת אחת, אושן הפך לאחד האמנים האמריקנים החשובים ביותר. הוא הצליח להגיע למעמד הזה, בכוונה תחילה או לא, בגלל שלפני הכל הוא יצור כלאיים מופלא. מקורות ההשראה שלו רבים ומגוונים, והוא מנצל אותם ברגישות ובחוכמה (רשימת התודות באלבום האחרון, הכוללת בין היתר את חברי הביטלס, אליוט סמית' ואמבר קופמן, היא עדות חזקה לכך). המוזיקה שלו היא פרוזה בתנועה, פרייזינג שבור והרבה סימני שאלה שעולים לגבי האדם שעומד מאחוריה. מעל הכל, לא נראה שהמטרה של אושן היא להפוך ליוצר חשוב בדורו. אין לו את היומרות של קניה וגם לא את הכבדות הערכית של קנדריק. הוא אחד מהם אבל גם אחר, כזה שכותב באימפולסיביות ובתבונה שירי אהבה קטנים של נפש מסטולה, לפעמים חרמנית והרבה עצובה. במובנים רבים, "Blonde" הוא המשך יפה ל"Channel Orange" שכבר ב-2012 נצץ באופק. אושן הוא לא אותו ילד מבולבל, אבל החיים עדיין מחכים לו בפינה. הפרשנויות לשירים שלו יכולות להיות מגושמות, נחרצות או עמומות - זה תמיד יהיה חלק מהעניין. עם הארנ'בי החלקלק-ד'אנג'לו-פיוטי שלו, זה כבר עשוי להפוך להתמכרות, וגם לאהבה טהורה.

      "אני אהיה החבר בחלומות הרטובים שלך הלילה"
      (מתוך "Self Control")

      שירים שממחישים את המורכבות ואת היופי הם "Nikes" שיצא עם קליפ שהוגדר NSFW (לא בטוח לצפייה בעבודה). על פניו לא מדובר בסינגל קלאסי, אבל כמו אחרים ב-"Blond" הוא גדל עליך ושואב עוד קצת בכל השמעה. "White Ferrari" המהפנט ניחן בתכונות דומות, כמו גם "Seigfried" שמוקיר את "A Fond Farewell" של אליוט סמית'. ל-"Pink + White", בתוספת מגע רחוק של ביונסה, יש את הזרימה הכי נעימה וטבעית. "Skyline To" שנכתב עם קנדריק לאמאר מעולה אך קצת מוחמץ בגלל היעדרו של השותף, שיכול היה להוסיף מהחן שלו לא מעט – בדיוק כמו שאנדרה 3000 קיבל את הספוט הנדיר והמצוין שלו ב"Solo (Reprise)".

      "Pretty Sweet" האקספרימנטלי סובל מהצפה של אדרנלין וכנראה לא יתאים לכל אחד. "Good Guy" ו-"Nights" האורבנים מתחברים זה לזה, אבל השני מתעלה על הראשון ונכנס ישר ללב. "Facebook Story" מוזר וקצת תלוש, בזמן ש-"Be Yourself" מקבילו מחמם כמו אמא. "Godspeed" הוא הפגנת השירה הטובה ביותר של אושן באלבום, ו-"Futura Free" הוא 9 דקות של שטף אסוציאציות וסוף רועש.

      "הוא יכול לגרום לבחור סטרייט להפוך לגיי".
      (יוטיובר נרגש מפגין כנות נדירה)

      אם חיפשתם את התשובה לשאלה המתבקשת, מי מתעלה על מי, "Channel Orange" או "Blond", תצאו מכאן מיובשים. זאת לא תחרות. אין כאן תחרות. הדבר היחיד שאפשר להגיד הוא שהיופי של אושן הולך וגובר, וזה לא עניין של מה בכך בתקופה שבה הטרנדים צצים ומתים בזמנים מתקצרים. בואו רק נקווה שאחרי שלוש הוצאות מקבילות הוא לא ייעלם ל-12 שנים ארוכות (מכפלה מבאסת של ארבע שנים ושלושה ריליסים). ועד שייגזר הדין, אפשר להמשיך לאסוף ציטוטים ולהתרגש. באמת באמת להתרגש.

      "I couldn't gauge your fears
      I can't relate to my peers
      I'd rather live outside
      I'd rather chip my pride than lose my mind out here
      Maybe I'm a fool
      Maybe I should move
      And settle, two kids and a swimming pool
      I'm not brave
      I'm not brave‏"