מוקדם יותר החודש ישבה בוקר אחד חבורת עיתונאים מכל העולם באולם קטן במוזיאון ומגדל הסקי הולמנקולן, אוסלו, כולם עטויי שכבות. מזג האוויר בחוץ היה 7 מעלות צלזיוס, כשלושים פחות מאשר בישראל באותה עת, מעונן חלקית עם גשם קל. לא ממש נחמד, אבל הדיווחים מארץ הקודש נשמעו מלאי טרוניות כך שלא היה נעים להתלונן. בפינה עמדו מיחמי קפה ותה דלוחים במיוחד, אבל כאלה שעשו את העבודה בהפגת הצינה.
הגענו לשם כחלק מסיקור של פסטיבל Øya, הנערך מדי שנה בעיר וכולל כמה וכמה מהשמות החמים במוזיקה בעולם ובנורבגיה עצמה. במעין אולם עם יציעים קטנים מאולתרים שלא אמורים לשמש ככאלה, בלי שהכינו אותנו לכך מראש, הציגו המארגנים בפנינו את המפיק האלקטרוני קרל לואיס ואת הזמרת העולה ארי. מחאנו כפיים בעיקר מתוך נימוס בשעה ששני האמנים המקומיים עשו את דרכם אלינו מיציאה אחורית, מנסים למצוא מקום לדרוך בו על רצפה צפופה במכשירים, ארגזים וכבלים. נדרשו לכך כמה שניות מעבר לשוך התשואות, מה שהותיר את המקום במעין שקט מביך. אבל אז התחילו השניים לנגן את השיר המשותף שלהם, "Telescope", והמבוכה התחלפה במשהו אחר לגמרי.
הקול של ארי, צלול וחודר, שבה את הנוכחים. ריחף על פני החדר ומעבר לו כשהיא שרה על העולם המרוחק שהיא רואה מבעד לטלסקופ, כאשר דבר אינו חשוב פרט לכוכבים. אחריו הם ביצעו גם את סינגל הבכורה שלה - "Higher", המוכר יותר למי שדגם את האוסף "אסקימו רקורדס מציג" מ-2015 - והשאירו אותנו עם חשק דחוף לעוד. כך, ביום הראשון שלנו שם, עוד לפני שנפתח הפסטיבל, הגיע הרגע המושלם הזה ששלח בערך את כולנו לחזות בהופעה המלאה שלה מאוחר יותר באותו יום במסגרת 'אויה'.
מדהים היה לראות כיצד הזמרת, שחגגה יום הולדת 23 ממש באותו יום, ממלאת אוהל המונה אלפי מעריצים חרף העובדה שעדיין אפילו לא הוציאה סינגל שני (שצפוי בספטמבר הקרוב), שלא לדבר על אלבום (שצפוי ב-2017). את אותו קסם שהשרתה עלינו בבוקר, השיתה גם על ההמון מולה באמצעות רצף של יהלומי אלקטרופופ מלוטשים כמיטב המסורת הסקנדינבית. הקהל והיא התמסרו זה לזה ולמוזיקה, זו היתה הבטחה שמממשת את עצמה מול עינינו. יש בה משהו מאוד נורדי, בארי. הן בגוון הקול, שמזכיר במשהו את בת ארצה סוזנה סונדפור או את השכנה ממזרח iamamiwhoami השבדית. הן במילים - "הנח לגאות להיכנס או השאר אותי לזאבים", היא שרה ב-"Higher". הן במצע המוזיקלי, שמזכיר נורבגים אחרים שעד מהרה מתברר כי ארי מאוד מושפעת מהם - רויקסופ.
ארי מתלהבת בפייסבוק מכך ששרנו לה "יום הולדת שמח"
"אני אוהבת מאוד מלנכוליה ואפלוליות", היא מסבירה לי למחרת על זיקתה לרויקסופ ועל המוזיקה שלה עצמה, "אבל גם מוזיקה שיש בה קצת תקווה".
מבחינתי כאאוטסיידר המוזיקה הנורדית היא ממש ז'אנר בפני עצמו. גם את מרגישה את זה בתור מישהי מבפנים?
"אני מניחה שזו המוזיקה שגדלתי איתה והקשבתי לה הרבה, כולל רובין וליקה לי וכולם משבדיה ונורבגיה וחלק מדנמרק כמו MØ - כל אחד מאלה הם מושאי הערצה שלי במובן מסוים. גדלתי איתם וצפיתי בהם ושאפתי להיות טובה כמוהם יום אחד".
רובן גם נשים, יש המון קולות נשיים ומעט מאוד גבריים. איפה כל הבחורים?
"הבחורים מפיקים!"
כולם מאחורי הקלעים?
"כן. אני חושבת שקל יותר לנשים לשיר ולרקוד ולחשוף את עצמן ככה. אני מרגישה שנשים חופשיות יותר לרקוד מאשר גברים, במיוחד בנורבגיה ובארצות הצפוניות אולי. אולי זה משהו עתיק, אבל קל יותר לנשים לרקוד מאשר לגברים. קל להן יותר להיות על במה גדולה ולהופיע".
מסורת עתיקה בהחלט יכולה להסביר את זה. קשה לא להבחין בכמות הזמרות הנורבגיות בפרט והנורדיות בכלל בפסטיבל. HIghasakite, אחד ההרכבים הפופולאריים והחמודים ביותר של הנורבגים, מתהדר בסולנית המוחצנת אינגריד הלנה האביק, שבהופעה שלה ניכר עד כמה הערצת הקהל המקומי כלפיה וכלפי ההרכב אינה מוטלת בספק. כך גם אורורה, שאלבום הבכורה שלה יצא השנה, כולה בת 20 עם מניירות מתיילדות על הבמה כאילו היא עשור פחות מזה. היא עדיין לא הדליינרית, אבל אם להסתמך על הטבעיות שלה על הבמה והאופן שבו הקהל אכל מכף ידה, מדובר בסיפור אהבה שרק הולך וגדל. עקב הנורבגית החורקת בפי אין לי תמלול לדברים שאמרה בין השירים, אבל הקהל פשוט געה בצחוק כאילו לפניו עומדת קומיקאית ולא זמרת שכוכבה דורך.
מובן שיש גם אמנים והרכבים שאינם על טהרת השירה הנשית, אבל קשה למצוא כאלה חוצים את מתחמי נורבגיה אל יתר העולם. היוצאת המשמעותית מן הכלל היא להקת המטאל Kvelertak שהדיה מגיעים גם לשאר היבשת, כולל בריטניה. ואם לסמן אחת נוספת שאינה מוכרת אבל ראוי שתהיה - Koo Koo Kitchen המבטיחה. הרביעיה הזו, שתי נשים ושני גברים, עושה מוזיקה שהקומוניקט מתאר אותה כהתכה בין סוזי והבאנשיז לסוניק יות'. בהתאם אין משהו חדשני במיוחד במוזיקה שלה, אבל היא פשוט עושה את מה שהיא עושה מצוין. הם הופיעו במתחם הקטן ביותר בפסטיבל, במה זעירה עם מקום לכמה עשרות אנשים בדוחק, והסתפקו בחמישה או ששה שירים בלבד שהיוו תצוגת תכלית מצוינת והרימו היטב את המקום.
כל כך הרבה אנשים לבנים
פסטיבל אויה נבדל מלא מעט פסטיבלים שתמצאו ברחבי אירופה. הוא מתקיים בלב אוסלו, שתי תחנות סאבוויי ממרכז העיר, ומתוקף כך נטול קמפינג ומסיים את רעש הופעות עד 23:00 כדי לא להפריע לשכנים המתגוררים בסמוך. החגיגה אמנם נמשכת אל תוך הלילה בשלל מועדונים ברחבי העיר, אולם המופיעים בהם הם לרוב אמנים פחות מוכרים שלא באמת נכללים בליינאפ. ייתכן ששעת הפרישה המוקדמת היא גם הגורם לכך שכמעט לא נתקלים בקהל מבושם יתר על המידה. לא שאין כאלה, והאמינו לי שזה לא נחמד להיתקל גוף בגוף בוויקינג שיכור בקרב הקהל הצפוף, אבל זה מינורי.
האופי הזה הופך את הרכב הקהל לבוגר יותר מאשר בפסטיבלים אחרים. אמנם לא חסרים בני נוער, אבל לצדם אפשר למצוא גם משפחות וילדים קטנים, והאמת היא שזה די חמוד. ילדים אחרים, שההופעות לא בהכרח מדברות אליהם, מגיעים עם הוריהם ומרוויחים כמה קרונות נורבגיות על ידי איסוף כוסות חד פעמיות ריקות המפוזרות על הדשא. ניתן לזהות אותם בקרב הקהל בזכות קומתם הקטנה, שיערם האפרוחי, איפור מצויר על פניהם (בדרך כלל של פרפר), ובעיקר אוזניות מגן שיחצצו בין אוזניהם הרגישות לבין הרמקולים הרועמים.
וכיאה לארץ הצפונית, מזג האוויר ההפכפך נתן את אותותיו לאורך ארבעת ימי הפסטיבל. פעם מעונן חלקית, אחר כך השמש מפציעה לכמה שעות טובות, אחרי כן זרזיף מעצבן, שוב שמש נעימה ואחריה גשם שוטף (כל זה בלי מטריות, שמוחרמות בכניסה מאז שפעם מישהו זרק אחת על אמן). התוצאה היא כמובן אייקון פסטיבלי מוכר - בוץ. לפחות בשתי הזדמנויות שונות טרחו אמנים בריטיים, סולני Chvrches ופואלז, להתנצל על כך שהביאו איתם את מזג האוויר האנגלי, אבל אלה הבלים כמובן. את מה שהנורבגים שכחו בכל הנוגע לאקלים, האנגלים עוד לא למדו.
ההתייחסויות האלה של אמנים זרים אל המקומיים היו חמודות, כאשר הגיעו. הנהדר מכולם מהבחינה הזו היה הראפר האמריקאי האדיר אנדרסון .פ?אק, שסיכם היטב בפליאה את מה שלפניו: "כל כך הרבה אנשים לבנים". האנשים הלבנים האלה מצדם הגיעו חמים לגמרי - מפתיע היה להיווכח כמה מהם, לפחות בשורות הראשונות, יודעים את המילים על בוריין. פאק פלירטט עם הבנות היפות, כלומר בערך 95 אחוז מהנוכחות, ניהל דו שיח עם אנשים ספציפיים בקהל, נתן לאחד מהם לצעוק את השורה בשיר בזמן שהוא עצמו משתתק, איפשר ל-Thundercat, שהופיע יום לפני כן אבל נשאר בסביבה, להיכנס באמצע ההופעה, לקחת את הבס ולהפגין את יכולותיו העילאיות עליו. בקיצור, פאק הפך את הכל להצגה/מסיבה אחת גדולה.
שיא התקשורת ההדדית הגיע כאשר באחת ההפוגות בין השירים מישהי זרקה אליו את הטלפון הנייד שלה, שנחת לרגליו. הוא הביט בה מופתע ושאל, "מה זה לעזאזל?". הוא הרים את המכשיר והצהיר, "אני הולך ישר להודעות הפרטיות, שתדעי". לאחר מכן בירר איתה ברצינות מה היא רוצה שיעשה עם זה. סלפי, כמובן. וזה מה שהוא עשה, עם כל הקהל.
פאק, שהוציא השנה אלבום שני נפלא, נראה כמו מישהו בדרכו להיות כוכב על. ההזדמנות לראות אותו ממגנט את הקהל בהופעה שמשית אחה"צ באוסלו לא תסולא בפז, והיוותה בלי ספק את אחד מרגעי השיא המובהקים של הפסטיבל. מי שנכח באירוע ולא הגיע להופעה הספציפית הזו פשוט הפסיד. ואכן, נראה שהתפוסה שם היתה רבה ככל הניתן. אמנם ממקומי בשורה הראשונה לא יכולתי לראות מה קורה מאחוריי, אבל בניגוד לשאר ההופעות בפסטיבל, כאן הקהל נדחס קדימה. אם ברובן המכריע של ההופעות, כחלק מאופיו הנינוח של הפסטיבל, יכולתי למצוא את דרכי אל השורה הראשונה אפילו בהופעות של אמנים מהשורה הראשונה, במקרה של אנדרסון פאק צריך היה לעמוד על המשמר מבעוד מועד.
התרחיש הזה חזר על עצמו רק בהופעה אחת נוספת שהייתי בה ב'אויה' - ניו אורדר, שגם ההופעה שלה היוותה שיא בפסטיבל. משום מה היא מוקמה באוהל ולא כהדליינרית באמפיפארק הפתוח, והטעות הזו ניכרה בכמויות הקהל הגדולות שזלגו גם אל מחוץ לכניסות. למרות שלא מזמן יצא להרכב הוותיק אלבום חדש, החברים ביצעו מתוכו רק שני שירים ואת יתר הזמן הקדישו לקלאסיקות וללהיטים העצומים שלהם, כולל "קאבר" ל-"Love Will Tear Us Apart" של ג'וי דיוויז'ן בתור הדרן.
זה בדיוק ההפך ממה שעשתה פי ג'יי הארווי - שבניגוד להם שימשה כהדליינרית באמפי - יום לפני כן. במכנסי ויניל, מעיל גלימתי א-סימטרי וכובע כרבולתי, היא חלקה את הבמה יחד עם לא פחות מעשרה גברים מקשישים, ארבעה מהם ממש באותה שורה איתה, בהם אושיות כמו ג'ון פאריש שאיתו יצרה שני אלבומים ומיק הארווי מהבאד סידס של ניק קייב. היא התמקדה בעיקר באלבום החדש והמתיש שלה, עם מזמורי תיקון העולם הפשטניים והסקסופון המחריד שלמעשה היה הכוכב האמיתי של ההופעה. עשרה מתוך 11 שירי האלבום החדש היוו את לב ההופעה, מלבדם ארבעה משני האלבומים שקדמו לו, ורק שלושה שירים מוקדמים יותר ("50ft Queenie", "Down by the Water" ו-"To Bring You My Love" בזה אחר זה). אפילו הדרן לא קיבלנו. הופעה אולטרה-מאכזבת. בכל זאת מדובר בפסטיבל בפני קהל שלא רואה אותה כל שני וחמישי.
אבל היו מספיק פיצויים למפח הנפש הזה, מלבד אלה שכבר צוינו. Lush המתקמבקים היפנטו עם מסכי גיטרות ועשן, ועם מיקי ברניי הסולנית הסקסית-גם-בגיל-49. מאסיב אטאק ויאנג פאד'ר כישפו ביחד ולחוד בהופעתם המשותפת, וגם אם יכלו לפנק עם יותר שירים מוכרים, הם שיבצו את אלה בחוכמה בין לבין ואף חזרו להדרן עם "Unfinished Sympathy". הצ'רצ'ס ופואלז סיפקו מסכת משכנעת של להיטים. ג'וליה הולטר נעה, ממש כמו באלבום, בין אוונגרד קצת מעייף לבין פנינים יפהפיים. כך, כמו שקורה בפסטיבל מוזיקה ראוי לשמו, אחרי ארבעה ימים אינטנסיביים של הופעות חיות - חלקן נצרבו בפנתיאון האישי שלי, כמה מהן יהפכו לזיכרון דהוי ונעים, ואת אחרות אשתדל להדחיק באופן פעיל בזמן שעודני מנקה את הבוץ מהנעליים. סה"כ עסקה טובה.
הכתב היה אורח של שגרירות נורבגיה בישראל וטס באמצעות חברת בריסל איירליינס. במסגרת הנסיעה התארח בטרקלין העסקי של בריסל איירליינס בנמל בבריסל, שמספק ארוחות, מקלחות, תאי שינה, פינות הסבה ועוד.