4 פברואר 1992. אני טינאייג'ר בן 17 שגר בלונדון וחובב מוזיקה, בנות ו"מסע בין כוכבים: הדור הבא". זהו יום מיוחד. הערב, במועדון קטן בשם הבורדרליין, פרל ג'אם משיקה באופן רשמי את סיבוב ההופעות האירופי שלה (זאת בסך הכל ההופעה השנייה של הלהקה באירופה), כמה חודשים אחרי צאת אלבום הבכורה "Ten". היא עדיין לא להקת על, אבל לגמרי בדרך. 300 איש הורשו להיכנס למועדון הקטן, שנמצא במרתף של מסעדה מקסיקנית, ולא ברור לי איך אני וחבריי הצלחנו לארגן כרטיסים מראש להופעה שבגללה נחסם הרחוב שבחוץ מלחץ המעריצים שלבם נשבר. אבל הצלחנו, והיינו שם, וזה היה דחוס והכי ראשוני שאפשר ומכונן, גם בשביל הלהקה וגם בשבילי.
כמה מחבריי הטובים, אנשים שאוהבים מוזיקה בכל לבם ושאת טעם המשובח אני לרוב חולק איתם, שונאים את פרל ג'אם. מה שונאים? מתעבים. אף פעם לא נכנסתי איתם לעומק הסיבות לשנאה. כוחי לא עומד לי. חבר אחר, גם הוא אוטוריטת מוזיקה, שנא אך התפכח. העברתי אותו קבוצה. בשבועות האחרונים, אחרי שמי מהם צייץ עוד טינוף על אדי ודר, ובואכה חגיגות ה-25 ל-"Ten", שיצא בסוף אוגוסט 1991, התחלתי לחשוב ביני לבין עצמי על מה ולמה השנאה שלהם. מה מעורר אצלם את הרגשות העזים האלה נגד להקה שאני ועוד חצי עולם כל כך אוהבים. הרי לא פעורה בינינו תהום כה רחבה כשזה מגיע לשמות אחרים. יש לנו טעם סביר פלוס אם יורשה לי להעיד על עצמי, אז למה דווקא פרל ג'אם עומדת בינינו, מפרידה ויוצרת מתח שאין באמת לדרך להפיגו? מחשבה נוספת שהטרידה אותי לא פחות היא החשש שאולי יש משהו בדבריהם. מה אני מפספס? האם אני חי בשקר? האם פרל ג'אם, אחת מהלהקות הכי קרובות ללבי, אחת משתי הנשים שלי בסיאטל לצד אליס אין צ'יינז, היא לא מי שאני חושב? ואם היא לא, מי אני בעצם?
ניסיתי לנתח את הסיטואציה באופן קר, בלי רגשות, להתנתק מהנער בן ה-17 שנשבה בקסמם ונשאר נאמן כבר 25 שנים. קיבלתי על עצמי את תפקיד הקטגור - זה רק משחק כן? - והנה טיעוני התביעה: פרל ג'אם אף פעם לא היו מיוחדים. לא היה להם את הניצוץ המשוגע, הם לא נירוונה ולא אליס ואפילו לא סאונדגרדן, אדי ודר הוא לא קורט קוביין ולא ליין סטיילי ואפילו לא כריס קורנל. להקה פשוטה, סולן פשוט. זמר מצוין עם קול אדיר, בטח, אבל זהו. הם נחמדים ואתה לא אמור לרצות את הרוקנרול שלך נחמד. אלא אם כן אתה - נו, מה זו המילה המבאסת הזו - אה כן, סחי. ובכן, פרל ג'אם הם סחים. לא השופט, אני לא לוקח את זה בחזרה. סחים. ג'רמי דיבר בכיתה היום? אז הגיע לו לחטוף. ודר עדיין חי? שמח בשבילו, אבל שיביא משהו מעניין,
בחייאת. אני חוזר ואומר: מדובר בחבורה מאד מוכשרת של מוזיקאים שפיצחו את הנוסחה וזה בסדר, אבל זה גם מה שזה, נוסחה. לא סתם קוביין שנא אותם, הוא היה אלרגי לכל מה שהוא מיינסטרים כזה. רוקנרול לבנים ולאבות שלהם - נקי, לא מסריח ושורט כמו שפאנק אמור להיות. והם לא מוותרים הנודניקים האלה. עוד אלבום ועוד אלבום ועוד אלבום, וסרט דוקומנטרי בשביל לעוף על עצמם, וכל הקטע שהם מקליטים כל הופעה ומציעים אותה למכירה באתר שלהם, כאילו אנשים לא סבלו מספיק באירוע עצמו והם רוצים לחיות מחדש את הטראומה, ועוד כהנה וכהנה חרטוטים וטירחונים. קצת מזכירים את אחד מהגיבורים שלהם, רוג'ר ווטרס. הם השלמה ארצי של הרוקנרול האמריקאי. כן השופט, באמת אמרתי את זה. לא מתנצל. מילות סיכום? פרל ג'אם היא להקה מיותרת.
ועכשיו התביעה באמת תנוח. כי קודם כל, אם האנשים האלה באמת כל כך שונאים את פרל ג'אם, למה הם כל כך עסוקים בה? למה היא כל כך מרגיזה אותם? תתקדמו ותתלבשו על מי שזה באמת מגיע לו. נגיד רדיוהד. ודר, סטון גוסארד, מייק מקרידי, ג'ף אמנט ומאט קמרון פשוט לא משחקים את המשחק, הם קודם כל ועד הסוף מוזיקאים. זה מה שמעניין אותם, המוזיקה והמעריצים שלהם. נאמנות גבוהה. ולכן, להבדיל מהרבה להקות שהתחילו איתם - ומהרבה להקות שבאו אחריהן, הצהירו שהן יצילו את הרוקנרול והתפיידו - הם עדיין כאן. לא התפרקו, לא התאחדו, לא סחטו כסף, פשוט המשיכו יחד בלי לעצור, מאז שהיו ילדים שלא הבינו כלום והעולם פתאום רצה מהם חתיכה.
"Ten" הוא אלבום מושלם, תמיד היה, תמיד יהיה. עזבו אתכם מ-"Alive" ומ"ג'רמי", הם לא הסיפור. יש שם עוד תשעה שירים אדירים: פתיחה מעיפה עם "Once" ו-"Even Flow" וסיום נדיר עם "Porch" ו-"Garden" ו-"Release" המופלא. אחריו הגיעו עוד אלבומים מצוינים. אני חושב שאני אוהב את השני של פרל ג'אם "Vs" יותר מ-"Ten", וגם "Vitology" הוא חבר קרוב. היו גם אלבומים בינוניים ומאכזבים, שגם הם טמנו בחובם פנינים, אבל התמונה הגדולה היא מה שחשובה, והיא בהירה וחדה וכזאת שאתה רוצה לחזור להתבונן בה שוב ושוב. ומעבר לאלבומים, פרל ג'אם היא להקת ההופעות הכי טובה שראיתי, וראיתי כמה וכמה. היא היתה משנה חיים בלונדון והיא היתה לא פחות טובה בברלין לפני כמה שנים, ואני מאוד מאוד רוצה לראות אותה שוב. ואולי בכלל פרל ג'אם היא גלגול עכשווי של הגרייטפול דד, להקת הופעות בלתי מנוצחת שמעריציה הולכים אחריה בכל אשר תלך, עד אשר תלך.
הסרט שעשה עליהם קמרון קרואו לכבוד חגיגות העשרים להיותם, גילה חבורה של אנשים חמודים, פשוטים, בגובה העיניים. הם אפילו חברתיים וסביבתיים ופוליטיים ותורמים כספים גדולים למטרות חשובות, ומנגנים עם מי שבא להם - קול או לא קול. יש מי שבעיניו כל זה הוא אנטי קול, ואולי הם באמת לא קולים, אבל יש להם לב גדול, והוא פועם גם במוזיקה שלהם. ואגב יחסי קוביין-ודר: מאדהאני היתה להקה שקורט מאוד אהב, וחבריה התראיינו בעבר וסיפרו כמה היה קשה בסיבוב הופעות עם נירוונה וכמה נכון היה עם פרל ג'אם. שקוביין בכלל לא שנא את ודר, ושאילו רק הוא ונירוונה היו יושבים ומדברים עם פרל ג'אם הדברים היו יכולים להיות אחרת. לעולם לא נדע כמובן וכל שנותר הוא צילום של כמה שניות שבהן ודר וקוביין מתחבקים בטקס פרסי האם טי וי ב-92'.
ואולי הטרגדיה של ודר היא שהוא לא מת כמו חבריו למהפכה. אולי אז חברים שלי היו פחות מציקים לי. לא שאכפת לי בסופו של דבר: ב-25 השנים האחרונות הם שיפרו את החיים שלי ושל כמותי. השונאים ימשיכו לשנוא, פרל ג'אם ימשיכו לעשות את שלהם. נזרום.