(בסרטון: דיון באולפן וואלה! NEWS על סערת האונס של נייט פרקר)
הדרמה סביב נייט פרקר, כוכב ובמאי "הולדת אומה", היא לא רק הסיפור הכי גדול בהוליווד בשבועות האחרונים, אלא בכלל אחת הפרשות הכי מעניינות וחשובות שהיו העשור בתרבות האמריקאית, אם לא יותר מכך. קשה להחליט מאיפה להתחיל לדון בכל הרבדים שלו, אז נתחיל בהתחלה, וקודם כל נציג את השתלשלות העניינים הכרונולוגית:
2001-1999: נייט פרקר עדיין אינו קולנוען אמריקאי מדובר, אלא סטודנט, וכמו רבים מחבריו לספסל הלימודים, מבלה חלק ארי מזמנו בפעילות מינית. כפי שהוא עצמו מודה כיום, היא לא פעם כוחנית ואף מפוקפקת, מה שמוביל בסופו של דבר לתביעה נגדו ונגד שותפו לחדר, ג'ין סלסטין.
השניים מואשמים באונס. פרקר מוכרז חף מפשע. סלסטין נמצא אשם בתחילה, אך בסופו של דבר ההרשעה מבוטלת. בשני המקרים, הזיכוי שנוי במחלוקת, אבל הם חושבים שקברו את הפרשה מאחוריהם, ולא מדברים עליה יותר לעולם.
ינואר 2016: בעשור ורבע שעבר מאז לימודיו בקולג', הספיק פרקר לבנות לעצמו קריירה כשחקן, אך עדיין אינו שם מוכר לקהל הרחב. כל זאת משתנה בעת שהוא מציג בפסטיבל סאנדנס, הזירה החשובה ביותר לקולנוע העצמאי בארצות הברית, את סרטו הראשון כבמאי "הולדת אומה", בו הוא גם מככב, על פי תסריט שכתב בעזרת חברו משכבר הימים, ג'ין סלסטין.
המבקרים גומרים את ההלל על הדרך בה מציג הסרט ההיסטורי סיפור על מרד עבדים שחורים. הם מתרגשים גם מאיכות עבודת הבימוי, המשחק והתסריט של פרקר, וגם מכך שבניגוד ל"12 שנים של עבדות" וליצירות קולנועיות קודמות בנושא, כאן הדמויות שחורות העור אינן פסיביות, אלא לוקחות את גורלן לידיהן.
התקשורת לא חוסכת בסופרלטיבים, וגם הוליווד לא מתקמצנת: פוקס סרצ'לייט, מן האולפנים החזקים בתעשייה, רוכשים את זכויות הסרט בלא פחות מ-17.5 מיליון דולר, הסכום הכי גבוה בתולדות סאנדנס. בהמשך לכך, גם הנביאים למיניהם אינם מרסנים את חרצובות לשונם, וממהרים לפסוק: "הולדת אומה" ופרקר יהיו הזוכים הבטוחים באוסקר הקרוב. הרי איך האקדמיה תוכל להרשות לעצמה לוותר על ההזדמנות לעטר עצמה בעלה תאנה כזה, בדיוק שנה לאחר שהואשמה בהיותה גזענית ומפלה כלפי שחורים? באותה תקופה, נראה היה שדבר לא יעצור אותו.
תחילת אוגוסט 2016: ואז, זה קרה, וכמו בסרטים, העבר הצטלב בהווה כדי לאיים על העתיד. בשיא מסע הקידום של "הולדת אומה", רגע לפני ההקרנה בפסטיבל טורונטו שאמורה היתה לחזק את מעמדו היציב מלכתחילה ובנסיבות שטיבן לא ברור, הגיע לתקשורת האמריקאית מידע על עברו של פרקר. היא כמובן מיהרה לחשוף אותו, וכך למדו מעריציו החדשים של הקולנוען כי הוא לא רק יוצר לוהט ולהוט צדק, אלא גם אדם עם רקורד בעייתי, בלשון המעטה.
הגילויים על עברו של פרקר הגיעו בעיתוי הכי רע מבחינתו, לא רק כי באו כחודש לפני ההפצה המסחרית של הסרט בארצות הברית ובזמן התנעת קמפיין האוסקר שלו, אלא גם כי התפרסמו בעיצומו של דיון ציבורי על האלימות המינית שמופעלת כנגד נשים בקמפוסים, והקלות שבה מתייחסות החוק לגברים המפעילים אותה.
וכך, מי שהיה לרגע חלק מפתרון של בעיה אחת, הפך לחלק מבעיה אחרת, ואם לא די בזאת, שתי התפתחויות נוספות החמירו את המצב: הגילוי כי האשה שהאשימה את פרקר באונס התאבדה לפני כמה שנים - אולי גם כיוון שירד לחייה לאחר הגשת התלונה נגדו, וכי משפחתה מצהירה שאינה סולחת לו ולא תסלח לו לעולם; וכן סדרת התבטאויות תקשורתיות לא מוצלחות של הקולנוען, שיצרו את הרושם כי לא הבין היכן טעה בעבר ולא השתנה.
לא פלא, אם כך, שבעקבות כל זה, קמו קריאות להחרים את הסרט, ואכן הקרנה טרום-בכורה פומבית שלו בוטלה, מה שכבר גרם לתקשורת להציע לפרקר להחזיר את הטוקסידו לחנות, כי סיכויו לזכות באוסקר התאדו כלא היו.
סוף אוגוסט 2016: כאן נכנסה בקרת הנזקים ההוליוודית לפעולה, ונוסף לכך שאושיות רבות התבטאו בזכות הסרט וטענו כי החשיבות ההיסטורית שלו גדולה מכדי להחרימו, פרקר עצמו התעשת.
בריאיונות האחרונים שהעניק, ניכר כי פרקר קיבל מן האולפנים את יועצי התקשורת הכי טובים ויקרים שיש להציע. בעצתם, הוא התאים את עצמו למה שנהוג לכנות "השיח העדכני", ואמר את כל הדברים הנכונים כדי לזכות במחילת הציבור האמריקאי.
ואמריקה, צריך לזכור, יודעת לסלוח, כל עוד הנבלים לא משקרים לה, כמו ניקסון, או חוזרים לסורם, כפי שקרה כעת עם המטאור הפוליטי לשעבר וחובב הסקסטינג המוקצה בהווה אנתוני וינר. בהנחה שימשיך להתנהל נכון ושלא יצוצו עוד שדים מעברו, פרקר יוכל להחזיר את המצב לקדמותו, כלומר כפי שהיה מיד לאחר פסטיבל סאנדנס. כל זה לא הופך את הפרשה לפחות מורכבת או משמעותית. מהסיפור הזה, ומן הדרך בה התפתח, עולות שלל נקודות שמכילות בתוכן רבות מן הסוגיות המרכזיות בחברה ובתרבות האמריקאית של ימינו.
הציניות הבלתי נסבלת של עונת הפרסים
אם למישהו עוד היה ספק כי המירוץ לאוסקר הוא עסק מחושב ואכזרי כמעט כמו בחירות לנשיאות, באה הפרשה החדשה והוכיחה זו סופית. מונחת לפנינו גופה של צעירה, שטמנה את נפשה בכפה לאחר שנים של סבל, ועומדת בפנינו משפחתה, שלעולם לא תקבל אותה חזרה, אבל איש לא מדבר עליהם ועל מה שעברו עוד ויעברו, אלא רק על התהייה אם לסרט יש סיכוי לזכות באוסקר או לא.
וכך קיבלנו הוכחה נוספת כי הטקס שאמור לחגוג את אמנות הקולנוע ואת ההישגים האנושיים בה, הופך חיי אדם לאוסף של קליפות שום ובננה, עליהן מחליקים המועמדים הפוטנציאלים.
ההפרדה העוד יותר בלתי נסבלת היא בין צורות דיכוי מסוגים שונים
פועלו האישי והאמנותי של פרקר ממחישים בצורה הטובה ביותר דבר שעליו מתרעמים כבר שנים, אך לעתים קרובות הדיון סביבו נשאר במישור התיאורטי בלבד: העובדה שעולם התרבות והחברה כולה נוטים לאפשר עוולות מסוג אחד כדי לתקן אי-צדק מסוג אחר.
וכך, לדוגמה, לעתים קרובות מתעלמים מניצול נשים והשפלתן, ומקריבים זאת על מזבח קרב חברתי אחר, המלחמה למען צדק תרבותי והיסטורי לשחורים. בהמשך לכך, למשל, התקשורת והקהל חיבקו בשנה שעברה את "Straight Outta Compton", והריעו לדרך בה תיאר את מאבקם המוצלח של ראפרים שחורים בממסד הלבן, אך התעלמו מכך שהסרט לא טורח לבקר את גיבוריו על יחסם המבזה לדמויות הנשיות בו.
מי שיוצאות כעת נגד פרקר ומבקשות להחרים את סרטו, קוראות בכך בעצם לקץ ההפרדה המלאכותית הזו: אולי "הולדת אומה" חשוב ואולי לא, אבל חשוב גם שהוא לא יבוא, פעם נוספת, על חשבון סוגיה חברתית חשובה לא פחות, והיא התקיפות המיניות בקמפוסים.
האיפה ואיפה שעושים בין שחורים ולבנים החשודים בעבירות מין
שתי הנקודות האחרונות נשמעו כחלק מטיעוני הקטגוריה נגד פרקר, אבל אפשר גם לסנגר עליו, כי לא ניתן להתעלם מן הצביעות במהומה סביבו.
אחרי הכל, למה זה לא בסדר להעניק לו מועמדות לאוסקר, אבל לא היתה בעיה לחלק פסלונים לוודי אלן, שהואשם בעבירות מין, ולרומן פולנסקי, שאף הורשע בהן, וגם לרבים אחרים? האם זה כי הזמנים השתנו או גם מפני שהם יהודים ולבנים והוא שחור? ואולי הטיעון הנפסד הזה הוא בעצם רק עוד מניפולציה נפסדת שמטרתה לאפשר לו לחמוק מאחריות?
ההבדלים בין החברה בסוף שנות התשעים-תחילת שנות האלפים לימינו
משפחתה של המתלוננת המנוחה טענה כי לו הדיון בעניינה היה נערך היום, בית המשפט היה מוצא את פרקר אשם. קשה לחלוק על הסברה הזו: לאור הסטנדרטים החדשים שיש בימינו באשר למקרים דומים, סביר להניח שהם צודקים, ולמעשה יש לקולנוען מזל כי המקרה המדובר התרחש בסוף שנות התשעים ולא בימינו, שהרי אז לא היינו טורחים לדבר עליו כי איש בתעשיית הקולנוע לא היה נוגע בו עם מקל סלפי.
כלומר, הפרשה הזו מרתקת גם היא מוכיחה כמה השתנה בארצות הברית, בטווח זמן קצר בסך הכל כעשור וחצי. אם חיפשנו קו פרשת מים בו גברים הוליוודיים נאלצו להבין כי מה שהיה עובר פעם כבר לא יעבור היום, הנה נקודת הציון הזו.
ומה קורה כשהפוליטקלי-קורקט קורס לתוך עצמו?
בהתחשב בכך שחיים אנושיים אבדו כאן ועדיין מוטלים על הכף, לא נעים וכמעט לא הגון לומר זאת, אבל אין ברירה: מתישהו, פרשה מסוג זה היתה צריכה להתפוצץ כדי לפוצץ לכולנו בפנים את כל מה שכבר הגיע לידי רתיחה בשנים האחרונות, וליצור סיטואציה שמוציאה את כולם צבועים.
בעודנו מביטים בקרקס הזה, קשה להאמין שהוא לא נכתב בידי תסריטאי של סאטירה חברתית מצליפה, והמדהים מכל הוא שעוד לא ראינו כלום. טקס האוסקר יתרחש רק בסוף פברואר, מה שאומר כי לפרשה יש תוחלת חיים של חצי שנה נוספת לפחות, ומי יודע מה עוד נגלה כי מתחת השטיח האדום. אין לדעת איך זה ייגמר, אבל דבר אחד בטוח: הסיפור של "הולדת אומה" רק נולד.