בתוך ברברת האקטואליה האינסופית ששוטפת את המסכים בכל יום מהשעה 17:00 ועד עמוק אל תוך הפריים טיים (או במקרה של ערוץ 10 במקרים לא מעטים, עד סופו), ברור כבר מזמן שעצם פעולת הברבור הפך למהות עצמה - אמצעי למלא שעות מתות של לוח שידורים בראשים מדברים, ללא כל יומרה או רצון להפיק דבר מלבד קידום מחוגי השעון. אחת התלונות הנפוצות ביותר בקרב עיתונאים ישראלים היא רדידות השיח והעיסוק התפל של נבחרי הציבור בפוליטיקה קטנה ובספינים, אבל איכשהו הצפייה ב"פגוש את העיתונות" מעניקה את הרושם שלכולם נוח מאוד להמשיך במצב העניינים הקיים. מי רוצה להרגיז פוליטיקאי שעשוי לחשוב פעמיים לפני הביקור הבא, או חלילה לבקר אצל המתחרים? מי יעז להעלות אג'נדה עניינית על סדר היום, ולהסתכן בכך שיהפוך לנוני מוזס הבא בדפי המסרים?
אתמול (שבת) חזרה "פגוש את העיתונות" מפגרה תחת שרביטו של עורך חדש, יניב אלון, ששימש עד לאחרונה כעורך המשנה של "חדשות הלילה". על פניו, לא יכול היה אלון לבקש סופ"ש פורה יותר לנושאים בוערים על סדר יום, בוודאי כשמדובר בתוכנית כל כך יוצאת דופן. מצד אחד מדובר בעיתונות המוקצית, שנואת נפשם של בכירי המדינה, ומנגד בתוכנית שמשודרת - רחמנא לצלן - בשלהי השבת הקדושה כל כך לאבירי הסטטוס קוו. ובכל זאת, פוליטיקאים כמו יו"ר הקואליציה, דוד ביטן, נוהרים אליה בכמויות אדירות, ללא חשש איומים בפרישה. עבודות ברכבת הן לא פיקוח נפש, אבל עבודה בעיניים? זה לב ליבו של קודש הקודשים.
אלא שאנחנו מקדימים את המאוחר, משום ש"פגוש את העיתונות" בגרסתה החדשה יצרה סדר יום תמוה בואכה מנותק לחלוטין. את המהדורה, שסגרה סופ"ש של תרגילים פוליטיים מכוערים ומעוררי קבס ("אוטובוסי החיילים" של "יש עתיד" עבור מי שמשרד הביטחון כבר דואג להם להסעות, התגובה של לשכת נתניהו על השר כץ רגע אחרי פרסום ההחלטה לבטל את העבודות) ו"משבר" מחליא ופופוליסטי לא פחות על גבם של תלמידים בית ספר מצטיין וילדי עובדים זרים - פתח אייטם על הבחירות המקומיות ברשות הפלסטינית. ובעוד הכותרת התחתית הדרמטית הבזיקה ב"האם חמאס ישתלט גם על הגדה", ניהלו המשתתפים בינם לבין עצמם דיון יבשושי, על סף האקדמי, ברשימות השונות ובעימות המרתק בין מוחמד דחלאן לבין למחמוד עבאס. בשום שלב לאורך הפאנל לא נדונו השלכות התוצאות על החיים באזור, או על תגובות אפשריות של המערכת הפוליטית בישראל, אבל הנה, העברנו 20 דקות.
אחרי שדנה ויס הפציעה כדי לקדם את חדשות "סוף השבוע" כאילו היו עוד ריאליטי גנרי ("יש לנו כתבה מרגשת על ספורטאית פראלימפית, וגם התערוכה של עפרה חזה שגורמת למשפחתה לשבור שתיקה"), הקדישה מצליח דקות ארוכות לעדויות של שתי משפחות יוצאי תימן, שאיבדו את ילדיהן. לכאורה, מדובר בפרויקט שנמשך מהעונה שעברה, אבל זה צץ ללא כל קונטקסט וללא כל מעקב על הטיפול בפרשות הקודמות שנחשפו. בתוך הדמעות והסבל של המשפחות, נראה היה שמישהו פשוט מנסה לדחוף לנו בכוח לגרון טרגדיה אנושית על קצה המזלג, ללחלח מעט את העיניים ולהמשיך הלאה. פניות לגורמים שעשויים לסייע? תגובות ממשרדי ממשלה רלוונטיים שמהירים לקפוץ על כל אפשרות לחבק את המשפחות? אין זמן, לאייטם הבא.
ארבעים דקות (יותר משני שליש תוכנית) חלפו עד ש"פגוש" נאותה להתייחס לעניינים על סדר היום, בפאנל שכלל את יו"ר הקואליציה דוד ביטן וחברת הכנסת זהבה גלאון. אבל למה להיות ענייניים אם אפשר לגלוש מיד לפופליזם זול ואל "הבעיה של החיילים". מאות אלפי אזרחים שיזדקקו לשבור את הראש בדרכם לעבודה, ללימודים או לטיפולים בבית חולים? הם ממילא לא מגנים עלינו מערבים, אז למי אכפת. ביטן ליהג על הצורך לייצר עבודה הרמונית בין ראש הממשלה לשר התחבורה, כאילו אינם חברים באותה מפלגה, ועל חשיבות הסטטוס קוו, מבלי שמצליח תחשוב לרגע לעצור אותו ולעמת אותו עם המציאות: צעירים חרדים רבים עובדים בשבת בידיעה ובאישור, ביטול העבודות פוגע אנושות בתושבי הפריפריה שגם כך מנותקים פיזית ורעיונית ממוקד העניינים, והפוליטיזציה של הסעות החיילים גועלית וצינית. אבל ביטן רק הגיע לפגוש את העיתונות, לא לענות לשאלותיה. וכך, אחרי עוד קצת "מרצ נגד כל החרדים", נקבע ששוב השמאל אשם. טוב ששוחחנו.
אלא שכל האמור מתגמד לעומת האייטם המרכזי של התוכנית השבוע: ריאיון עם יו"ר האופוזיציה, יצחק הרצוג. לאור העובדה שמדובר ככל הנראה באופוזיציה הגרועה, חסרת השיניים והנרפית ביותר זה שנים ארוכות, זו היתה הזדמנות מצוינת לעמת את הרצוג עם הכישלון העמוק של התמודדותו עם ממשלת 61 חברי כנסת. אבל מצליח הרי לא כאן כדי להפריע. וכך, המשיך יו"ר האופוזיציה להעליב את עצמו ואותנו בסיפורים על "הזדמנויות מרחיקות לכת באזור", "פניות חוזרות ונשנות ממנהיגי עולם" ו"עבודה קשה ומדהימה של החברים במפלגה". עשרים דקות של כלום על כלום, בתוכנית שמהותה להציב שאלות קשות בפני פוליטיקאים. יוקר מחיה? דיור? חינוך? הניוון התרבותי והחברתי? אג'נדה מוסדרת כלשהי אל מול האין מדיניות הקיימת? חפשו במציאות אלטרנטיבית.
"פגוש את העיתונות" במתכונתה החדשה-ישנה היא מיקרוקוסמוס של פרשת הרכבת והשבת. צרכניה, כמו גם צרכני הרכבת, הם חילונים מיואשים וכבויים, כאלו שכבר מזמן חדלו מלהאמין שמישהו מסוגל לעזור להם. וכך, נותרנו עם הלהג והתיוגים. "השמאלני", "הסטטוס קוו", "המרגש" וה"ההזדמנות", כל מה שקורה מסביב פחות חשוב ומעניין. בסופו של דבר הרי באנו לכאן כדי להיפגש, לא כדי לעשות עיתונות.