פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יום יום חג: ריאיון עם יבגניה דודינה, על "שבוע ויום" ועל שנה עמוסה בפרסים

      יבגניה דודינה הפכה השנה רשמית לקמע של הקולנוע הישראלי, והביאה מזל גם ל"שבוע ויום" הטרי בכיכובה. בריאיון, היא מספרת איך מתמודדים עם המשימה הקשה מכל: להמשיך בחיים אחרי המוות של היקר מכל

      יום יום חג: ריאיון עם יבגניה דודינה, על "שבוע ויום" ועל שנה עמוסה בפרסים

      יבגניה דודינה היא כבר שנים תו תקן לאיכות והצלחה בקולנוע הישראלי. וכך, בין השאר, שלושה סרטים בהשתתפותה קטפו בעבר את פרס אופיר – "קלרה הקדושה", "האסונות של נינה" ו"קרקס פלשתינה".

      השנה מגע הקסם שלה היה אפקטיבי במיוחד. "אנה" של אור סיני בכיכובה הוקרן במאי האחרון בפסטיבל קאן, וזכה בפרס הראשון לסרט הסטודנטים – הישג יוצא מן הכלל שגם סלל את דרכו לחגיגת הקולנוע בטורונטו, בה יוקרן בימים הקרובים. בקרוב ניתן יהיה לצפות ב"החטאים" של אבי נשר, בו היא משתתפת גם כן.

      סרט זה יעלה כאן לאקרנים בראשון לדצמבר הקרוב, וצפוי להתגלות כאחד התוצרים הקולנועיים הגדולים והמדוברים שיצאו מן התעשייה המקומית בשנים האחרונות. עד עלייתו, יוכלו הצופים בארץ להתרגש כבר מחר (חמישי), מלהיט נוסף בכיכובה - "שבוע ויום" של אסף פולונסקי, שקטף אף הוא פרס בריביירה ואז שיחזר את ההישג בפסטיבל ירושלים, זכה לשבחים בתקשורת האמריקאית והצרפתית, נמכר לשלל טריטוריות ברחבי העולם וקיבל שלל מועמדויות לפרס אופיר, כולל לדודינה עצמה.

      בקיצור: אם בעבר קבוצת כדורגל היתה צריכה להחתים את יעקב הלל כדי לזכות בגביע, אז נראה כי כל מה שסרט ישראלי זקוק לו בימינו הוא להרים טלפון לדודינה: הקמע הכמעט רשמי של הקולנוע המקומי.

      יבגניה דודינה (יח"צ)
      טפו טפו טפו. יבגניה דודינה ב"אנה" (מימין), "שבוע ויום" (במרכז") ו"החטאים" (צילומים: יח"צ)

      לכן, בעת שאנו נפגשים לכבוד עליית "שבוע ויום", אני מבקש ממנה להגיע עם קמע לבחירתה, שנוכל לצלמה עמו ולהנציח כך את מעמדה. דודינה מסרבת: "יש לי מלא קמעות לבחור מתוכם, אבל לא רציתי להביא אף אחד מהם", היא אומרת, "זה אישי מדי, וזה גם מסוכן מדי: ברגע שאתה מציג את הקמע שלך ועוד מדבר עליו, הוא עלול לאבד מכוחו".

      אז קמע אין על השולחן, אבל משקה חם עם הרבה דבש דווקא יש – דודינה, בת 51, סובלת משפעת מזגנים חריפה, עדות לכך שגם 26 שנה לאחר שעלתה לישראל מבלרוס, עדיין לא הסתגלה לפערים בין מזג האוויר שם לחום הבלתי נסבל של אוגוסט פה. "החום הזה נורא", היא מתלוננת. "הוא מדכא, עושה לך משהו במוח, הופך אותך לאדם עצבני, כבד, חושב לאט. לא יצאתי החוצה בגללו, רק נשארתי בדירה עם המזגן, עד שנהייתי חולה ממנו".

      רצה הגורל ובכל השנים שלה בארץ, טרם הזדמן לדודינה לעבוד עם מי שהיא מככבת כאן בצדו – שי אביבי. השניים מגלמים הורים שזה עתה איבדו את בנם היחיד, וכמשתמע משמו של "שבוע ויום", הסרט עושה משהו חדשני ולא מתלווה אליהם במהלך השבעה, אלא דווקא יום אחריה, בעת שהם נדרשים להתחיל להתמודד עם המשימה הבלתי אפשרית מכולן אחרי מפגש כזה עם המוות: להמשיך בחיים".

      "לא רק שאף פעם לא שיתפתי פעולה עם שי, מעולם אפילו לא נתקלתי בו באיזשהו אירוע חברתי", מבהירה דודינה. "לכן, לאסף היה חשוב שכבר בתחילת העבודה, שי ואני נבלה קצת זמן איכות יחד. הצעתי לו שנלך למסעדה, הוא רצה שנלך למוזיאון, ובסוף התפשרנו ועשינו את שניהם. כבר מהבילוי הראשון הזה היתה בינינו כימיה יפה, כאילו אנחנו בני זוג שחיים יחדיו כבר שלושים שנה".

      שבוע ויום (יח"צ)
      "הצעתי שנלך למסעדה, הוא רצה שנלך למוזיאון". יבגניה דודינה עם שי אביבי ב"שבוע ויום" (צילום: יח"צ, ורד אדיר)

      הסרט משאיר הרבה מקום לדמיון של הצופים. חסרים לנו המון פרטים בקורות חייהם של הגיבורים. האם השלמתם בעצמכם את החלל הזה?

      "בטח. ישבתי עם שי ואסף, ובנינו לעצמנו ביוגרפיה שלמה, שאת רובה השארנו לעצמנו. חשוב לי למלא עצמי בכמה שיותר מידע על הדמויות – גם אם הצופים לא יידעו אותו בעצמם, הם ייראו בעיניים שלי את הביטחון שהידע הזה נותן לי. קולנוע זה לא תיאטרון, אין פה תהליך שאתה מחפש, קם, נופל, בודק ומשנה כל הזמן. כאן, מה שהצטלם – הצטלם, אז כל מה שנותר לעשות זה להתכונן ככל האפשר לפני הצילומים. למשל, להמציא את הסיפור על איך הזוג בסרט הכיר".

      ואיך באמת הם הכירו? זה הרי נשאר אצלכם, זה לא נאמר בסרט.

      "היינו יחד בתיכון. היא היתה תלמידה חדשה, שהצטרפה בשלב מאוחר יחסית והיתה מרוחקת, אז אף אחד לא העז לגשת אליה. רק הוא העז".

      תהיתי גם – בשום שלב של הסרט, לא רואים איך הילד המנוח נראה. ציירת לעצמך תמונה שלו?

      "לא, כי בשלב שהדמויות נמצאות בו, הן בכלל לא במקום כזה. הן לא מסוגלות להעלות את הבן המת בעיני רוחן ואפילו לא לדבר עליו. הכאב עצום מדי. הן עוד לא הגיעו לזה".

      את חושבת לפעמים מה קורה עם הדמויות שלך אחרי שהסרט נגמר? נגיד, במקרה הזה, את תוהה איך תיראה המשך ההתמודדות שלהם?

      "אני חושבת על הדמויות. בטח, תמיד. הן נשארות איתי זמן רב. אבל על השאלה שעכשיו שאלת לא חשבתי. הם לא יעשו עוד ילד, זה בטוח".

      הזכרת קודם את התיאטרון, וכמעט מיותר לציין שהרזומה התיאטרלי שלך מפואר כמעט כמו זה הקולנועי. את חושבת שעוד נזכה לראות על הבמה עיבוד לסרט הזה? הקהל כאן אוהב הצגות על משפחות.

      "אני לא בטוחה, הסיפור הזה כל כך אולטימטיבי כסרט. יש בו הרבה שתיקות, ויש להן המון כוח על המסך. על הבמה, זה לא יעבוד".

      על השתיקות מתנגנת לפעמים המוזיקה החלומית והמלנכולית שכתבה תמר אפק.

      "המוזיקה נפלאה. היא כמו עוד דמות בסרט. השימוש בה הזכיר לי את 'לשבור את הגלים', והקפיץ לדעתי את הסרט בעוד כמה רמות".

      מתוך הפסקול המופלא של תמר אפק בסרט

      אם לחזור לנקודת ההתחלה, לא הופתעת אחרי שסיימת לקרוא את התסריט בפעם הראשונה, וגילית כי את היצירה הכה בוגרת הזו כתב בחור שהיה בן שלושים ואחד?

      "הופתעתי נורא, נורא, נורא. התקשרתי לפרי כפרי, הסוכנת שלי, ואמרתי לה 'ברור לך שזה כתוב בשבילי'? היא הסכימה, ואז הדהימה אותי וגילתה לי מה הגיל של במאי. אני חשבתי שהוא לפחות בן ארבעים, לפחות.

      "אבל אתה יודע מה – זה לא עניין של גיל. זה עניין של אינטליגנציה רגשית גבוהה, ולאסף יש אותה. כשקראתי את התסריט, הרגשתי שאני מסתכלת בזכוכית מגדלת על הנפש של הדמויות. אחרי זה הלכתי וראיתי את הסרטים הקצרים שלו, וגיליתי שהוא היה אדם מאוד, מאוד בוגר גם בגיל 25".

      ואת חושבת שיש גיל לסרט הזה? אולי רק אנשים שהם הורים בעצמם יבינו אותו?

      "אני לא חושבת, זה באמת לא עניין של גיל. הילדה שלי, בת עשרים, ראתה אותו ולא יכולה לשכוח אותו. עד עכשיו היא מדברת עליו ומנתחת אותו עם חברה שלה, שגם היא בגילה. הסרט עובד על נפש האדם, וזה לא משנה באיזה גיל הוא".

      אפשר לשאול באיזה שפה את מדברת עם הבת שלך?

      "זה מעורבב, אבל בעיקרון, כבר קל לי יותר לדבר בעברית מאשר ברוסית, ו-90 אחוז מהחיים שלי מתנהלים בשפה הזו. אני מרגישה יותר ורבלית בה, כי בעברית מילה אחת יכולה לסמן עשרות משמעויות, וברוסית יש עשרות דרכים להביע אותה משמעות, אז איתה מסתבכים, ובעברית יותר זורמים. החלומות שלי בשתי השפות, אבל עכשיו בעיקר בעברית. פעם חלמתי רק ברוסית".

      יבגניה דודינה (ראובן קסטרו)
      "אני כבר חולמת כמעט רק בעברית". יבגניה דודינה (צילום: רובי קסטרו)

      אם אפשר גם שתי שאלות על פרויקטים אחרים – בנובמבר הקרוב נחגוג עשרים שנה ל"קלרה הקדושה" של ארי פולמן ואורי סיוון, אחד הסרטים הישראלים הראשונים בהשתתפותך, ולבטח אחת היצירות המיוחדות והיפות שנעשו כאן בחצי היובל האחרון. איך את מסתכלת על זה בפרספקטיבה?

      "הוא הפך לקאלט, הא? אבל אני לא שותפה לשיחה הזו, כי אני עשרים שנה לא ראיתי את הסרט. אני יכולה להגיד רק, שהצטלמתי אליו ממש בתחילת דרכי כאן, ובקושי ידעתי עברית. אני זוכרת שארי ואורי היו צעירים, בדיוק כמו אסף, אבל למרות הגיל היתה להם כריזמה סוחפת, ולא אשכח שהם עשו משהו שלא ראיתי כמוהו לפני כן ואחרי כן: בכל פעם שהחלפנו זירת התרחשות בצילומים, שניהם היו משנים את הבגדים שלבשו".

      ולפני חמש שנים שיתפת פעולה עם רונית אלקבץ עליה השלום ב"לא רואים עלייך", אחד הסרטים הישראלים האחרונים בהם שיחקה בלי שעמדה מאחורי המצלמה.

      "רונית. אין לה תחליף. אני כל כך הרבה פעמים נזכרת בה. אני מרגישה שלמדתי ממנה המון. היה בה שילוב כזה, של הכי על הקרקע והכי גדולה מהחיים. האמת שלה, ההתאבדות שלה על כל דבר. אהבתי אותה מאוד. היא היתה קמאיטה. איך אומרים בעברית...כוכב שביט".

      את חושבת שיש הבדל בין איך שמתייחסים למוות בישראל לעומת מדינות אחרות?

      "לא, מה פתאום. מוות זה מוות בכל מקום. ההבדל הוא באנשים. אנשים אחרים מגיבים אחרת. אני זוכרת כשאבא שלי מת, שאלתי – 'למה הוא לא בא לי בחלומות?'. אמרו לי – 'חכי שנה, הוא יבוא'. עברה שנה, והוא באמת בא".