בדיחה ישנה מספרת על תליין ונידון למוות שהולכים אל העמוד תחת גשם שוטף ובלתי נסבל. האדם שעומדים לתלות אותו לא מפסיק להזיל דמעות, ומוציאו להורג אומר לו "אתה בוכה? אני עוד צריך ללכת את הדרך חזרה".
זהו פחות או יותר מצבם של זוג ההורים העומדים במרכז "שבוע ויום". זה עתה הם סיימו לשבת שבעה על בנם היחיד, שהלך לעולמו והוא רק באמצע שנות העשרים לחייו. אז נכון הם, בניגוד אליו, עדיין בחיים, אבל איזה מין חיים אלה, עכשיו?
הסרט, עבודת הביכורים באורך מלא של התסריטאי-במאי אסף פולונסקי, עלה כאן אמש (חמישי) לאקרנים והתגלה כחריג בנוף המקומי. אמנם ראינו כבר לא מעט דרמות וקומדיות המתלוות למשפחה רגע לאחר מות אחת מבניה או בנותיה, אבל הן התרחשו בימי השבעה עצמם, ולא לאחר מכן. לפיכך, עלילתן התמקדה בקונפליקטים שצצים בין המתאבלים הכלואים באותו מתחם, ולא בהכרח נדרשה להתמודד עם השכול באופן ישיר. לעומת זאת, ל"שבוע ויום" אין את הפריבילגיה לטאטא את הפיל מתחת לשטיח. הוא מעמיד אותו במרכז החדר ומסתכל לו בעיניים.
מעבר לעניין העקרוני הזה, החדשנות היחסית של הסרט באה לידי ביטוי גם בפרטים הקטנים ביותר. פולונסקי מקפיד לשחק עם הציפיות שלנו אפילו במשפטים חסרי משמעות לכאורה, השזורים בתסריט המצחיק-מריר. בשלב מסוים, למשל, הגיבור מקלל את המשפחה של בן שיחו ואומר לו "אמא שלך אפס ואבא שלך כלבה", אף שעל פניו היינו מצפים כי דווקא לאם יצמיד את שם הגנאי הכלבתי. נוסף לכך, גם לא מובן מאליו כי הדרמה הזו מעזה להפנות מבט דווקא למכאוביה של החברה האזרחית: ילדם המנוח של ההורים האבלים לא נפל בקרב או נרצח בפיגוע, אלא מת מסרטן, וזאת באופן חריג יחסית להתמקדות של הקולנוע המקומי בשכול צבאי.
טוויסט יפה נוסף: בשלב מוקדם פוגש הגיבור דמות מבחוץ ורוקם עמה קשר, שעוזר לו להחצין את רגשותיו המופנמים. בכך אין כל חדש: זו התפתחות עלילתית שהיינו מצפים למצוא ביצירות מסוג זה. אלא שבסרטים קודמים בדרך כלל היה מדובר במפגש עם מעין נערת חלומות יפה והזויה, עליה הן האב המתאבל והן הצופים היו יכולים להשליך את כל הפנטזיות שלהם.
ב"שבוע יום", הפתרון קל פחות. הגיבור מתחבר דווקא לבחור צעיר: בנם של השכנים, שליח סושי לוזר וסטלן, שהיה בילדותו חברו של הילד המנוח. בקשר ביניהם אין שום דבר פנטסטי או מיני, ואף אחד מהם גם לא מתיימר לספק לאחר תחליפי אב או בן. תחת זאת הגבר המתאבל, שהוא גם סחי מדופלם, מבקש מחברו החדש רק דבר אחד: שילמד אותו מה לעשות עם הגראס הרפואי, אותו גנב מן ההוספיס בו בילה בנו את ימיו האחרונים.
נוסף לזאת, גם בליהוק יש משהו ראשוני: את הגיבור מגלם כאן שי אביבי, שנמצא בחזית של עולם הבידור הישראלי כבר מעל עשרים שנה, ואף הופיע בכמה סרטים, אבל מעולם לא נשא אותם על כתפיו. כאן, לראשונה, הוא משחק את התפקיד הראשי, וזה מתגלה גם כתפקיד חייו: דמותו של האב כאילו נבנתה למידותיו המרשימות אך המגושמות.
התצוגה של אביבי מצליחה להמחיש לנו עד כמה המוות תפס את דמותו לא מוכנה, ושיחררה ממנה אגרסיות ילדותיות, בלבול וחוסר יכולת מוחלט להתמודד, הן עם הכאב הנפשי שהביא עמו האובדן והן עם הסיבוכים הביורוקרטיים שנלווים אליו, למשל כל מיני התחייבויות שעליו לסגור מול בית העלמין. אין מה לעשות החיים הרי חייבים להימשך, וכך גם הסידורים.
בצדו של אביבי, גם שאר השחקנים מצטיינים בעבודתם. בעיקר אמורים הדברים לגבי יבגניה דודינה הוותיקה, המגלמת את רעייתו בהרבה קלאסה, והתגלית תומר קאפון, המשחק את חברו החדש והצעיר של הגיבור בשילוב מוצלח של שובבות ומלנכוליה. אך מעל כולם, בולט אורי גבריאל, וזאת אף שהוא מגיח לכמה דקות בלבד.
הקטע בהשתתפותו של גבריאל מגיע לקראת סוף הסרט, אז לא נגלה את תוכנו. אך אפשר לומר כי הוא לא רק מופת של משחק, אלא גם של שימוש בשפה העברית, ושל שליטה באמצעי המבע הקולנועיים השונים: עריכה, צילום, תסריט, בניית חלל ומרחב. בגלל כל אלה, זוהי סצינה מרגשת להפליא, בלתי נשכחת, המוכיחה כי המוות אכן אינו מחוסר עבודה, ולכן גם האבל והשכול לעולם אינם מובטלים, כך שבעודם עוברים מדלת לדלת, כל מה שנותר לנו הוא לגלות ערבות הדדית, ולחלוק את כאבו של השכן.
יש ב"שבוע ויום" גם עוד סצנה אחת לפחות שראויה להיכנס מיידית לפנתיאון של הקולנוע הישראלי: הרגע בו האב וידידו הצעיר משתעשעים במשחק "אייר גיטאר", שהרי נגינה היא לעתים ההפוגה הכי טובה מן העצב. על המוזיקה בקטע זה, כמו ברוב הסרט, אחראית תמר אפק, והודות לה ולפולונסקי, יש לו את אחד הפסקולים היפים וההולמים שנשמעו כאן. הצלילים החלומיים ומלאי העוצמה שבו משתלבים בהתרחשויות, ומשדרגים בעוד כמה רמות את הדרמה והרגש.
ובצד זאת, יש בסרט גם דברים פחות מוצלחים. כמעט אף במאי לא יצליח לצאת בשלום מסצינות המתרחשות בהוספיס, וגם פולונסקי נכשל במבחן הזה, ובעודו מתאר כיצד האב שב לשם כמה פעמים כדי לסיים כמה עניינים, הוא חוצה שם באופן לא נעים את גבולות הקיטש והטעם הטוב. אך למרבה המזל, זה לא קורה יותר מדי ובכל מקרה, בכל פעם ש"שבוע ויום" דועך, הבמאי מצליח לרומם אותו חזרה ולהשיבו למסלול הנכון.
אף שהיה רק בתחילת שנות השלושים לחייו בעת הצילומים, השכיל פולונסקי להגיש כאן יצירה בוגרת, בשלה ומיומנת להפליא. אם היתה בדיוק כמו שהיא אך דוברת אנגלית, אין ספק כי שוחרי הקולנוע פה היו נוהרים לראותה, אז אפשר לקוות כי למרות הרתיעה שיש לרוב הציבור המקומי מן הסרטים תוצרת הארץ, בכל זאת ימצא "שבוע ויום" את הקהל שלו.
מה שבטוח: בעתיד הקרוב והרחוק, הדרמה הזו תוקרן בערבי הרצאות תחת הכותרת "איך מתמודדים עם אובדן?" וכדומה, אך לא בטוח שזהו מקומה. אחד הדברים היפים כאן הוא שפולונסקי מודה כי לו ולגיבוריו אין באמת תשובה לשאלה הזו, והניסיון שלהם לענות עליה הופך לקומדיה של טעויות.
בקומדיות מהסוג הזה, לא יודעים אם לצחוק או לבכות אז צוחקים. עד שנזכרים מה קרה ובוכים. "שבוע ויום" סרט חזק כל כך, כי הוא ממחיש לנו שאין ארוכה כדרך חזרה מבית הקברות.