גוועלד בברלין: ההידבקות למקור הספרותי הורסת את "לבד בברלין"

    העיבוד התיאטרוני לרב המכר מאת האנס פאלאדה בתיאטרון "הבימה", מאבד נקודות קריטיות כבר בהתחלה ומבלה את הזמן בניסיון לתקן את הרושם הראשוני הרע שיצר. הופעות טובות של תומר שרון ופיני קידרון בחלקה השני מצליחות רק לעמעם מעט את הטעם הרע

    • לבד בברלין
    הדמויות הרבות והזירות המרובות לא יכולות לקבל ביטוי בבמה כה קטנה. מתוך "לבד בברלין" (צילום: ז'ראר אלון)

    את "לבד בברלין" כתב האנס פאלאדה/רודולף דיצן בתוך פחות מחודש. 24 ימים, ליתר דיוק, שבהם מילא קרוב ל-700 עמודים שנכנסו להיסטוריה. היו לפאלאדה לא מעט יצירות מצוינות לפני כן, אבל לא בכדי הפך הרומן הזה לגולת הכותרת שבספריו. דווקא משום שהיצירה כל כך קולחת וברורה, הפיכתה להצגת תיאטרון היתה בגדר חידה: מה יישמר ומה ילך לאיבוד בתרגום, והאם הדמויות המורכבות והזירות המרובות יכולות לקבל ביטוי על במה כה קטנה?

    השאלה האם "לבד בברלין" יכול בכלל להפוך למחזה לא קיבלה מענה ברור. על פניו, על פי עבודתם של שחר פנקס (כתיבה) ואילן רונן (בימוי), שהעלו את המחזה ב"הבימה", התשובה שלילית. הביצוע המתוסרט באופן מוגזם מעניק תחושה שלא כל ספר מופת יכול להפוך להצגת מופת. העניין הוא שמאחר שהוא כל כך גרוע ומלא בחורים תיאטרליים, יש גם הרגשה שההיצמדות המופרכת למקור היא שמסמנת עליו את האיקס, ושעם קצת ויתורים זה יכול היה להיות מחזה הרבה יותר מוצלח.

    "לבד בברלין" הוא סיפורם של בני הזוג אוטו ואנה קוונגל (נורמן עיסא ואסנת פישמן), שמות בנם במלחמה גורם להתפכחותם ולהתמרדותם נגד השלטון הנאצי. הם מתחילים להפיץ בברלין של תחילת שנות ה-40 גלויות נגד המשטר. מוקפים במלשינים אבל גם באנשי סוד, בני הזוג קוונגל מנסים להבחין בין טוב לרע ברחובות האפלים של הרייך השלישי, במאבק שנראה תחילה חסר סיכוי אבל מעורר בהם שביב של תקווה.

    עוד באותו נושא

    שלדים בארון: "הזאבים" היא הצגה קלילה ומענגת על נושאים כבדים ומייסרים

    לכתבה המלאה
    לא כל ספר מופת יכול להפוך להצגת מופת (צילום: ז'ראר אלון)

    הבחירה של התיאטרון הלאומי דווקא באולם "מסקין" המיושן והקטן העלתה חשד עוד לפני שההצגה החלה. כשהמסך עולה, כל שרואה הצופה הוא קיר בשני גוונים של אפור. וכך, אנסמבל של שחקנים מצוינים נאלץ להתמודד עם תפאורה לא קיימת. ללא עיצוב מינימלי ועם הרבה עצלות תיאטרלית, הם פשוט מדקלמים, מקריאים את השורות. זה עולה על העצבים כבר בהתחלה ולא מרפה לאחר מכן. "אני נופלת אל מותי", "אני קופצת מתוך הסורגים" "אני מציץ מחלון ביתי". כך, עם שורות פרשנות קטנות ומרגיזות שמתאימות יותר להצגת סיום של בית ספר, המחזה מנסה לפלס את דרכו בלאות ובכבדות. כשההפסקה מגיעה גובר הרצון לעזוב הכול וללכת הביתה.

    העוול הגדול מטכניקת המונולוגים התיאוריים נגרם לשחקנים. עיסא ופישמן, שניים שקונים את אהדת הקהל דרך התבססות על רגש ואותנטיות, לא מייצרים הזדהות והולכים לאיבוד כבר בהתחלה. אלכס קרול מגלם חמישה תפקידים שבאף לא אחד מהם הוא מצליח לבוא לידי ביטוי באופן מלא, כפי שעשה ב"אדיפוס" וב"קוריולנוס". רינת מטטוב בתפקיד הדוורית אווה קלוגה היא זו שמתחילה בסדרת המונולוגים ובשל כך מאבדת אמינות כבר מההתחלה, ושולמית אדר בתור פראו רוזנטל, הזקנה היהודייה, בוודאי הייתה שמחה לנכות מהרזומה את אחת מתמונות ההתאבדות המגוחכות ביותר שנראו אי פעם בתיאטרון העברי.

    אפילו ברגעים נוראיים כל כך היו מספר נקודות אור. מיכאל כורש בתפקיד השופט הרציונלי פרום מקרין חביבות כנה (מאוחר יותר גם מגלם ביעילות מבדרת מלשין גרמני נודניק). עמי סמולרצ'יק, בתפקיד הנוכל הקטן והנואף אנו קלוגה, עושה עבודה מצוינת ומעביר היטב את האישיות הקומי-טראגית של דמותו כעלוב נפש. פיני קידרון בעל הנוכחות הבולטת הוא, לטעמי, האיש המשמעותי ביותר בקאסט, כשהוא מגלם היטב את השכן הבהמי והמטונף אמיל בורקהאוזן.

    עוד באותו נושא

    החוליה החסרה: הצל של איבגי מרחף מעל "שלא תתעורר הילדה"

    לכתבה המלאה
    המונולוגים התיאוריים גורמים עוול לשחקנים (צילום: ז'ראר אלון)

    החלק השני כבר טוב בהרבה וראוי יותר להיקרא תיאטרון. מרובה בדיאלוגים, הפרק הזה נשלט על ידי חקירות הגסטאפו, ובו נכנסים לתמונה גם אורי הוכמן כראש הצוות הסדיסט של המשטרה החשאית, ובמיוחד תומר שרון. כמו כדורגלן שמחכה להזדמנות מהספסל, שרון עולה למחצית השנייה עם רעל ונותן הצגה, תרתי משמע. לאחר שהיה פושר ב"נעצר בחצות" בעלת הנושא הדומה, שרון חוזר לסצנה הנאצית בסערה, הפעם בתפקיד הקומיסר אשריך, שדווקא דרך מילוי תפקידו בחקירת בני הזוג קוונגל מגלה מחדש את מצפונו.

    הצרה היא שבשלב זה הפיגור כבר גדול מדי ושרון יכול רק לצמק את התוצאה. אף שהחלק השני משופע בדיאלוגים ואפילו התפאורה מפציעה לפתע (בוקר טוב, חדר מדרגות מעוצב היטב, איפה היית במשך מערכה שלמה?), המחזה ממשיך לדשדש, במיוחד משום ששורות הדקלום הקצרות והמעצבנות לא נוטשות אותו. בלעדיהן "לבד בברלין" לא רק היה טוב ומהוקצע יותר, הוא גם היה קצר בהרבה. פנקס ורונן ראו חובה כמעט מוסרית לא לאבד דבר מהספר, אלא שהחיבוק הטקסטואלי הזה גרם להם לאבד הצגה שלמה.

    עוד באותו נושא

    קלאסיקה קיצית: "סיפור פשוט" הוא המחזה הנכון בזמן הנכון

    לכתבה המלאה

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully