יש מלכה חדשה בבית: קווין ואדם למברט עוררו געגועים לפרדי, אבל סיפקו את הסחורה

מבין שלל ההופעות הבינלאומיות שהגיעו בשנים האחרונות בישראל, נראה כי ההופעה של קווין ואדם למברט אמש הייתה אחת היחידות שסיפקה את הסחורה ועמדה בציפיות המוקדמות של עם ישראל. מי שרכש כרטיס כדי לצפות באחת מהלהקות הגדולות בתולדות הרוק, לשמוע את רוג'ר טיילור נותן בראש על התופים בקטע הפתיחה של "We Will Rock You" ולראות בגודל טבעי את גיבור הגיטרה בריאן מיי מרביץ את ריף הפתיחה המדהים של "Tie Your Mother Down", קיבל את הכל מהכל - בתוספת של שואו ענק ופארק מפוצץ באנרגיות חיוביות.

על הנייר קווין היא להקת הרוק הכי גדולה שהגיעה לישראל אי פעם, מלבד הרולינג סטונס. בפועל, אין בכלל מה להשוות. בעוד הרולינג סטונס הגיעו לכאן בהרכב הקלאסי שלהם עם קית' ריצ'ארדס ומיק ג'אגר – קווין הגיעה לכאן עם הרבה אנרגיות חיוביות, אבל בלי הלב שלה. לאחר מותו של פרדי מרקיורי בשנת 1991, הודיע בסיסט הלהקה ג'ון דיקון על פרישה: "מבחינתי זהו זה. אין שום סיבה להמשיך. אף אחד לא יכול להחליף את פרדי". שני חברי הלהקה הנותרים חשבו כנראה אחרת ויצאו לסיבוב הופעות עם פול רודג'רס בתפקיד הסולן, ואפילו הקליטו אלבום אולפן נוראי יחד. סיבוב ההופעות הנוכחי שלהם הוא סוג של תיקון מצד מיי וטיילור, שבחרו להופיע יחד עם אדם למברט הצעיר (34) – זמר מאוד מצליח בפני עצמו בארה"ב, וגיי אייקון עם פרסונת במה תיאטרלית וצבעונית.

חובה לציין שאדם למברט הוא לא פרדי מרקיורי. אני לא יכול להדגיש את זה מספיק. הקול של פרדי מרקיורי ורמת הביצוע שלו בהופעות היו מתנה חד פעמית לאנושות, לא פחות. ניסיון להשוות כל פרמורמר אחר אליו יהיה פשוט טעות. אסור להשוות. אדם למברט, כמו כל זמר אחר, לא יכול להיות מרקיורי – אבל יש מצב ששילוב התכונות הבימתיות של למברט, יחד עם המנעד הקולי הנדיר שלו, הופך אותו למועמד שמגיע הכי קרוב למקור בלי להוות חילול שם של ממש. ובכלל, קשה שלא להרגיש שפרדי עצמו היה מבסוט לראות את הילד הכריזמטי שנבחר למלא את מקומו.

מי שהגיע כדי ליהנות משואו טוב ולא להתעסק בהשוואות, יכול היה להתענג על אחת מההופעות הכי מדויקות שנערכו בישראל בשנים האחרונות. הסאונד היה מדוקדק, הבמה הייתה מושלמת, בדיוק כפי שצריכה להיראות במה של הופעת רוק – מסכי HD ענקיים שהעבירו כל פרט מהמופע, כולל מצלמות על מיתרי הגיטרה של בריאן מיי שסיפקו הצצה מהפנטת על עבודת האצבעות של גיבור הגיטרה – ושלל הפתעות פירוטכניקה וקונפטי.

בסקר שערך ה-BBC בשנת 2005 בין עשרות אמנים, נבחרה ההופעה של קווין במהלך "לייב אייד" למופע הרוק הטוב בהיסטוריה. שווה לצפות בהופעה הקצרה הזאת, קצת יותר מ-20 דקות, ולראות את פרדי מרקיורי, בגופיית סבא לבנה, כובש את אצטדיון וומבלי ונותן שואו בלתי נשכח בשידור חי מול שני מיליארד צופים ברחבי העולם – ולו רק בשבילי לקבל פרופורציות על העובדה שאדם למברט היה רק בן 3 כשההופעה שודרה בטלוויזיה המשפחתית שלו באינדיאנפוליס. העובדה שיש פער גילים משמעותי בינו לבין שאר חברי הלהקה היא למעשה סוד הקסם של ההופעה. השילוב בין ההילה המלכותית של טיילור (67) ומיי (69) לבין רוח הנעורים הפראית של הסולן הצעיר שלהם מבטלת במהירות את הציניות התל-אביבית שהורגשה בתחילת ההופעה, זאת לא "הופעת קריוקי" אלא עוד הוכחה שמוזיקה יכולה לנצח הכל – אפילו את המוות.

אפשר להבין כמה הרפרטואר של קווין ענק לפי הלהיטים הגדולים שלא בוצעו אתמול בהופעה, דוגמת "Bicycle Race", "Save Me", "It's A Kind Of Magic" והפייבוריט האישי שלי: "I'm Going Slightly Mad". רק מהריג'קטים אפשר לעשות עוד הופעה שלמה, אבל בכל זאת אין תלונות על הסטליסט שהיה בפועל, וכלל 23 שירים שכל אחד מהם יותר קלאסי מהשני. אם בכל זאת מחפשים שיא אחד בהופעה, זה כנראה היה הרגע בו בריאן מיי התיישב לבד עם הגיטרה שלו והתחיל לנגן את האקורדים המוכרים כל כך של "Love Of My Life". מיי שר לבד את השיר שנהג לבצע יחד עם חברו פרדי, כאשר לפתע הצטרף אליו אותו פרדי על מסכי הענק ועזר לו לסיים את השיר. לרגע אחד, יחד עם עשרות האלפים ששרו איתו – זה נראה כאילו פרדי ממש שם.

עברו 25 שנים מאז מותו העצוב של פרדי מרקיורי, וכתעתוע מוזר ואכזרי של הזמן, להקת קווין קיימת כבר יותר שנים בלעדיו מאשר איתו. זה לקח לטיילור ומיי רק שני עשורים, אבל בסוף הם מצאו מישהו שגם יודע לשיר כמו שצריך וגם יכול למלא את הבמה בכריזמה, תיאטרליות וסקס אפיל, שלמען האמת אפילו פרדי לא הרשה לעצמו. בעוד פרדי הופיע בימים קצת פחות נאורים, והקפיד להסתיר כמעט בקנאות את חייו הפרטיים לרבות נטייתו המינית, למברט שנמצא הרחק מהארון מפלרטט עם הקהל בנונשלנטיות קווירית כמעט, וממציא מחדש את המשמעות של הלהיט "Killer Queen", אותו הוא מבצע בגרסה קאמפית במיוחד על כסא מלכות ענק. יש מלכה חדשה בבית.

"איזו להקה אמרת הופיעה היום?", שואל אותי נהג המונית בדרך חזרה מפארק הירקון. "קווין", אני עונה. לוקח לו רגע לעבד את המידע בראש, ואז הוא מכריז בנחרצות: "לא יכול להיות, הם מתו". אני מתחיל להסביר לו שהוא טועה, או לפחות לא מדייק, ומתוך ארבעת חברי הלהקה רק חבר אחד מת ושניים אחרים עדיין מופיעים אבל הנהג, שנראה שיודע משהו על עבודה בעיניים, מסכם את כל העניין בעצם: "אומר לך בוודאות שהם מתו, מזמן, אני זוכר שאמרו בחדשות. חבל, הייתה להקה טובה. היה להם גיטריסט כזה עם שיער של ראובן עטר, אחלה להקה".