טיפקס תמיד היתה מין אגוז קשה לפיצוח בעולם של קרקרים פריכים וחסרי טעם. מרחוק פופ קליל ומצחיק, מקרוב מחאה מקורית ופיוז'ן מוזיקלי מרהיב, קונצנזוס של קהל ומבקרים. אין הרבה כמוה, ואולי אין כמוה בכלל. בסוף 2008 הלהקה התפרקה, לפני כשנתיים חזרה להופיע, אבל רק עכשיו זה קאמבק אמיתי שמגיע בדמות אלבום מקורי חדש, עשור אחרי הקודם: "עבודת כפיים".
האזינו כאן לאלבום המלא:
צריך לפתוח ולומר: מוזיקלית, טיפקס מודל 2016 נשמעים מצוין. ההפקה משויפת ומושקעת מלווה את הנוסחה המוכרת של רוק-פופ מסולסל, שירים מבודחים והיפר-אקטיביים ומדי פעם קורטוב של עצב; אבל יש כאן חידוש משמעותי: בגלגול הנוכחי של הלהקה, לצד קובי אוז מצטרפת זמרת-שותפה, דניאל קריאף הצעירה וגנבת-ההצגות. לא רק שקריאף השתלבה בטבעיות בתוך ההיררכיה המוזיקלית של הלהקה, אלא שלמעשה היא אחראית על כמה מהרגעים הכי מהנים באלבום. העניין הוא שבעוד שטיפקס היא להקה מאומנת היטב, קריאף היא לא צפויה: לפעמים צועקת, לפעמים כמעט מדברת, לפעמים מסלסלת ולפעמים עולה לגבהים מרשימים. אוז, שמיומן בעבודה עם זמרות (ושרית חדד היא רק דוגמה אחת), הצליח גם בהימור הזה. יחד עם זאת, "עבודת כפיים" הוא אלבום בעל לא מעט בעיות ופגמים, ולעתים אלה עולים על גדותיהם.
אבל קודם כל, זה אלבום של טקסטים, במוצהר. אוז, בדרך כלל מנסח מושחז של הישראליות, תמיד עסק ביחסי פריפריה-מרכז בשירים שלו, ותיאר לא פעם את ישראל השנייה. זה המוטיב המרכזי גם של רבים מאוד משירי האלבום הזה. השלב הנוכחי במלחמת התרבות רוויות האיבה בין אשכנזים ומזרחים הוא הקונטקסט שבו הדברים נכתבו והולחנו, לטוב ולרע.
המהלך המסקרן ביותר באלבום הוא הנסיונות של אוז לכתוב טוויסט אלטרנטיבי ועוקצני על ישראל של פעם. השיר הסוגר, "בדרך אל ההר" הוא אולי הדוגמה המובהקת. השיר, שמזכיר בשמו את "הדרך אל הכפר" של רבקה זהר, מתאר נסיעה לטיול שמתחילה בפסטורליה ולאט לאט נחשפת כמשהו אחר לגמרי: את מקומם של השדות ממלאים קברי קדושים, לצד פת הלחם יש כוס פלסטיק עם אלכוהול, היעד הוא בכלל צימר והגליל היחיד שיש כאן הוא גליל נייר טואלט. המסע מסתיים בחזרה למרכז תל אביב. יכול להיות זאת פרודיה על טיול של יאפים, אבל אני קראתי את זה אחרת, כפרודיה משוכללת על המיתוס עצמו. טוויסט מעניין אחר מסתתר בשיר מולחן של המשורר סמי שלום שטרית, מאמא או סבתא לנער (חייל?): "אתה לא ילד של העולם/ העולם לא יכין לך כוס תה בנענע/ העולם מצפצף עליך יא בני", שורה שמזכירה אוטומטית את "גיבור של העולם, ילד, עם חיוך של מלאכים" משירו של דוד ד'אור. המפגש בין שתי השורות מאתגר: מי שייך לגיבורים ומי לא? את מי זה משרת ולמי זה בכלל איכפת?
שירים אחרים באלבום נוגעים בקונפליקט הזה באופן בעייתי הרבה יותר. "מי הפרובינציאל", הלהיט הראשון מהאלבום, הוא פצצה מוזיקלית מדבקת ומהנה במיוחד, אבל הוא מתאר ראיית מציאות בנאלית ודיכוטומית. השיר מספר על צעירה שיצאה מעיירת פיתוח לעיר הגדולה כדי להצליח, ונוצר נתק תרבותי בינה לבין החבר שלה שנותר שם, שהוא כביכול האותנטי יותר, הנאמן יותר לערכים שלו - לעומת זאת שמוכרת את עקרונותיה ואהבותיה בשביל להצליח בעולם הגדול. אז מי הפרובינציאל? מעבר לכך שמדובר בקלישאה גסה, זהו טקסט שכולו פרשנות שמרנית: למה אישה שרוצה להגשים את חלומותיה בהכרח מוכרת את עקרונותיה? האם אלה עקרונות שלה או של הקהילה (והגבר) שהיא עזבה? והאם לא עברנו כבר את העידן שבו נשים מתוארות ככאלה שכסף ופרסום זה כל מה שמעניין אותן? התרגזתי גם משיר אחר, "מר אלבז" - מעין מכתב תלונה משעשע מאוד של אוז נגד טכנאי מחשבים שעשק את סבתו ומכר לה מחשב במחיר מופרז ומופרך. השיר עובד מצוין עד שורה אחת קשה: "מה אני אגיד לך, ציפיתי שמישהו שקוראים לו אלבז תהיה לו איזו נימה משפחתית בלב, שיהיה לו איזה אלמנט מוסרי ולא רק ארגומנט מסחרי". מה שאני מבין מזה הוא מה אוז חושב על אנשים שלא קוראים להם בשם כמו אלבז, כלומר, אשכנזים. או לפחות על מה אפשר לצפות שלא יהיה להם: נימה משפחתית בלב.
המוטיב הזה נוגע גם לעץ המשפחה החדש של המוזיקה של טיפקס, אף הוא שילוב בין מזרח ומערב: שני שירים כאן מוקדשים למוזיקאים שהשפיעו עליו מאוד - "עבודת כפיים", קטע אייטיז קצת תמוה, ספק ראפ ספק דאחקה אחת גדולה, שמוקדש ללהקת שפתיים המיתולוגית שאוז אף היה חבר בה בראשית דרכו; ו"מה איתי", חידוש לדואט של אריק איינשטיין וג'וזי כץ. הביצוע הזה הוא גלגול המשך לפרויקט הקודם של אוז - מופע עם עיבודים מקוריים לשירים של אריק איינשטיין, שזכה אמנם להצלחה ביקורתית, אבל אני מצאתי אותו בעייתי מאוד. ככל שהקונספט שלו היה מסקרן, רוב הביצועים המחודשים לא הצדיקו את עצמם ולא היו מוצלחים בפני עצמם, וכך גם במקרה של הדואט הזה. אוז אמנם צודק כשהוא ממקם את טיפקס בין הענקים האלה והאלה, והיא להקה ענקית בעצמה, אבל נכשלת בניסיון ליצור מחווה מרגשת באמת.
בשולי הסיפור מסתתרים לא מעט שירים יפים, אבל לא מחודדים עד הקצה. "צמד איילות" למשל הוא שיר נהדר, טיפקס קלאסי, עד שמגיע איזה משחק מילים עבש ודלוח כמו "א?כו?ל מהניוקי", מהזן שגורם לכיסופים להומור של אסף אשתר. "לילה טוב", שמצטט את "הלילה" של הכל עובר חביבי, הוא גם שיר מהנה, ואפילו קצת מרגש, אבל חסר לו הגרוש ללירה שיהפוך אותו לשיר גדול. וזה בדיוק מה שחסר באמת ב"עבודת כפיים", שיר גדול אחד, לבד מ"מי הפרובינציאל", שיחזיר באמת עטרה ליושנה.
דיקלה - "סיפור אופטימי"
עד כה דיקלה תמיד הוציאה אלבום מעמדה של אנדרדוג, של אמנית שעוד לא זכתה להכרה הראויה לה. כל זה השתנה אחרי "ואם פרידה", אלבומה הקודם והמופתי. באחת הפכה היוצרת לאחת שנחגגת בפי כל, מקליטה דואטים עם שלמה ארצי וזוכה בתארי "זמרת השנה". "סיפור אופטימי" - שמו של האלבום החדש שלה - של ממש.
באלבום הזה דיקלה משכללת עוד יותר את הסגנון הייחודי שלה: פופ-דיכאון. זה מצחיק שאפילו השיר הפותח את האלבום, "בדידותי הנהדרת", שבעצם מספר על אהבה חדשה, כתוב כשיר פרידה עצוב מהבדידות. השירים, אחד אחד, ממש עצובים, ובכל זאת הם מולבשים על עיבודים קצביים, אלקטרוניים לעתים. במובן מסוים זה מזכיר קצת את האג'נדה של טיפקס: אם הם לוקחים מציאות מדכדכת ומדביקים עליה דאחקה, היא כותבת על באסה ורוקדת על זה. זאת אלטרנטיבה מרתקת למי שמרגיש/ה רע אבל לא מעוניין/ת בפסנתר מלודרמטי, אלא ביוצרת שמרימה לעצמה.
עשרת השירים שבאלבום מספקים את הסחורה ולמעלה מכך: "הוא כותב לי מאמי" הוא להיט מוצדק, ו"אל תלך" יגרום לכם לזמזם אותו עוד לפני שתסיימו לשמוע אותו בפעם הראשונה. היא מרגשת ב"לעזאזל" ו"איזה כיף", שגם הוא, למרות שמו, שיר קצת עצוב. השירים הכי טובים כאן הם "מסקרה שחורה" ובמיוחד "כבישים פתוחים", שמקפלים בתוכם את הפער בין הפנטזיות לבין מה שמכונה "החיים עצמם": "לנסוע בכבישים פתוחים/ ולצעוק לאלוהים מה אתנו - האם זה כל מה שהשגת בשבילנו?/ נוסעת בכבישים פתוחים/ כשהרמקולים מתפוצצים 'אינתא עומרי'/ היכן האיש שלי שכה אהבתי". העוצמה בכתיבה של דיקלה מתבטאת באיך שהיא מתארת את החוויה האוניברסלית הזאת בתוך נוף מקומי. היא רוצה להציע לזה סוף אופטימי, אבל ברור שאין.
"סיפור אופטימי" עומד בצלו של "ואם פרידה". אין בו שיר נצחי כמו "אין עוד אהבה כזאת" ולא יציאה כמו גרסת דיקלה ל-"Here Comes The Rain Again", שאי אפשר להישאר אדישים אליה. בכל זאת, האלבום הזה עומד בפני עצמו כאסופה מוצלחת ומהודקת של שירים משובחים, של יוצרת שלמה עם ביטחון עצמי, כריזמה, זהות ודרך - וכמובן קול עצום.