מי אתם, ילדים עם סטיק לייט ביד אחת וג'וינט ענק ביד השניה? באמת, מי אתם ומה עשיתם לקווי דמותכם היומרניים כמו שאנחנו מכירים אותם? נוער פרובנציאלי? נוער פריפריה? נוער כאפות? נוער שוליים? כל מי שנולד מוקדם מדי ונאלץ להשקיף מהצד, אבל באמת מהצד, הרגיש את כובד משקל הגילאים הצעיר קובר אותו באדמה, עמוק עמוק באדמה. הם כל כך קטנים שאם תחשבו על הפעם הראשונה בה דיפלו תקלט בארץ לפני 11 שנים במועדון הכליף ביפו תגלו שרובם בדיוק עלה לגן טרום חובה. והם, הדור הזה שהפושים על שמעון פרס לא מרעיד לו את האייפונים, טובים למייג'ור לייזר כמו כפפה ליד. אולי הכי טובים שאפשר לבקש.
תכירו, דור ה-Z. או בשמם החדש: דור הקרוסז'אנר. בהתאמה כמעט מופתית לדיפלו, וולשי פייר וג'יליונר, שמעולם לא נדרשו להגדרות מוזיקליות חותכות - כך גם הילדים שהגיעו אמש ללייב פארק ראשון לציון, ילדים שמבחינתם עיסת ז'אנרים היא הדייסה של הבוקר וגם משקה האנרגיה של הלילה. הם צורכים את מייג'ור לייזר כמו אוהדים מושבעים; מכירים את הניואנסים של הביט, יודעים כל מילה וצורחים לדיפלו שיראה להם איך עושים את זה. תשאלו אותם על דאנסהול, על רגאיי, על דאבסטפ ועל טראפ והם לא יבינו מה אתם רוצים שהרי הפופ שלהם עולה על סך חלקיו. אין לו היסטוריה ואין לו מתחרים.
תאהבו את זה או לא, מייג'ור לייזר הפכו את ה-EDM לרוקסטאר. הגיבור היחיד על הבמה מת ובעולמם גם אין צורך בזמר עם קול גדול. העמדה של הדיג'יי מנצחת על הכל כמו אלוהים ואפילו לא מוצגת לראווה. במשך 90 דקות דיפלו וחבריו עולים עליה, רוקדים, צועקים "לקפוץ" וכולם קופצים, צועקים "מייג'ור" ומחזירים להם ב"לייזר", צועקים "תל אביב" והקהל במערב ראשון לציון מתעלף מהתרגשות. וגם יש אתנחתות קצרות בהן הם נותנים לארבע הרקדניות הבלתי נלאות על הבמה להראות איך מבוגרים מהסוג שלהם עושים טיזינג. ובכל אותו הזמן האוויר דחוס, הסטיק לייטים אפילפטיים והמופע טס. אין עצירות לרגע - אלא עוד להיטים, עוד חולצות וכובעים שמתעופפים לקהל, עוד פירוטכניקה, עוד בלונים, עוד תותחי קונפטי ואם לא שבעתם אז גם כדור שקוף לתוכו דיפלו משתחל ויוצא לקראוד סרפינג סוריאליסטי, משחק ב'נוגע-לא נוגע' עם המעריצים שלו.
במובנים רבים המופע הזה הוא האפטר של החתונה הכי המונית שהייתם בה, אחרי שהדודים, הסבתות וההורים עוזבים את הרחבה והאמת יוצאת לאור בעזרת כדור אחד של אקסטזה. זאת הסתערות חסרת מנוחה וחסרת רגש שעובדת כמו מכונה משומנת. אבל שוב, חסרת רגש. בניגוד למחממים הישראלים, שסחטו מעצמם כל טיפה בהתאם למעמד והצליחו לנער את הקהל משלוותו (ביניהם אורטגה, איזי, אקסום, אליעד, פלד ועדי אולמנסקי), מייג'ור לייזר לא מתפקדים באופן מיוחד על הבמה. הם מניפולטיביים, הם כריזמטיים והם יודעים להזיז את התחת אבל חוץ מזה לא תקבלו מהם דבר.
דיפלו ושותפיו הצליחו לסנתז את ההשפעות שלהם לתופעה תרבותית שהיא תכלית כל הכיף והריקנות במקביל. באולפן הם מצטיינים ובהופעה חיה הם מפצים על הבעיות בהרבה רעשי רקע ומסיחי דעת. כשמגיעים להיטי ענק כמו "Lean On" ו-"Light It Up" הם יכולים להישען לאחור ולתת לעולם להתפוצץ מעצמו. הכוח שלהם הוא בפיצוח המבריק של הפופ החדש, הבינלאומי, שמגיע למיליארד צפיות ביוטיוב ויש לו את הפוטנציאל ללכוד את דור הבייבי בומר, הדור החרד, הדור המודע לעצמו ואת דור הפרעות הקשב והריכוז ולהפוך אותם לבליל אחד.
כשנגמר המופע כי אין ברירה אלא להישמע לחוקי הלייב פארק, הסולד אאוט מתחיל להתרוקן מבני אדם, הסטיק לייטים מאבדים אנרגיה וילדים מקיאים בצדי הדרך - ברור שהיה כאן אושר גדול. אמנם לא כזה שכולם היו שותפים לו באותה מידה, אבל הוא היה כאן. בדרך החולות הארוכה והמתישה החוצה נשמעים זמזומים של "Policeman" של אווה סימונס, ואלה הצלילים שחותמים את הלילה הטוב בחייהם הקצרים של הילדים הלא מוגדרים.
הערות שוליים
1. הדרך ללייב פארק, פנימה והחוצה, היתה בין הנוראיות שהיו. זה דרש שעתיים של סבלנות מתקצרת בממוצע לכל צד.
2. מחירי האלכוהול, 35 שקלים לחצי ליטר בירה, 28 שקלים לצ'ייסר, יגרמו לכולנו להבריח פלאסקים בפעם הבאה. כך יתאחדו ויעשו ילדים ומבוגרים לגזלנים.